Miri Ben-Ari היא המוזיקאית הישראלית היחידה עד כה, שההשפעה שלה על המוזיקה בעולם כולו מורגשת ותורגש בעתיד הרבה יותר. בן-ארי פיתחה סגנון נגינה שמאפשר לה לנגן היפ-הופ וראפ אמיתיים, היא השתחררה ממגבלות של טכניות והמוזיקה שלה משתלבת באופן חלק עם הסגנון המוזיקלי שבו היא עוסקת. כל עוד בן-ארי תתמיד ותמנע מגישה וירטואוזית, היא תוכל לתרום תרומה משמעותית להיפ-הופ, ולמעשה התרומה שלה כבר נעשתה. בן-ארי הוכיחה שהכינור יכול להתאים לסגנון יותר מכל כלי נגינה אחר ככלי מוביל ומאלתר. הרקע שלה במוזיקה קלאסית הביא לה ככל הנראה את הדיוק בצליל שדומה לתפיסה ההיפ-הופ שבה הצלילים מדוייקים, וגם צלילים שבהם הדי-ג'יי בכוונה רוצה ליצור משהו "מלוכלך" הרי שהוא מתכנן זאת בצורה מדוייקת, ממש בדומה למה שבן-ארי עושה עם הכינור.אפשר גם להבחין באהבה שלה למוזיקה ולרצון שלה ללמוד ולהתקדם בה, היא לא איבדה את האהבה לדברים הפשוטים לכאורה שהופכים למורכבים ככל שמעמיקים בהם.
בן ארי מצד שני נהגה בצורה לא נכונה כשפנתה להטיף לשחורים לאהדה ל-Martin Luther King Jr, אותו מנהיג אפריקאי-אמריקאי שנרצח בשנות השישים. חשוב להבין שהחברה האפריקאית אמריקאית עברה תהפוכות רבות ומירי בן-ארי לא יכולה לבוא ולנסות להעביר מסר פוליטי שכזה, יהיה עליה תחילה להבין את ההיסטוריה הארוכה של האפריקאים-אמריקאים, ההיסטוריה של השחורים באמריקה. אפשר להבין את בן-ארי, היא מגיעה לסצנה שבה יש הרבה שנאה ואלימות, והיא מחפשת להתחבר למשהו שיש בו יותר אנושיות, אלא שכאמור הדברים אינם פשוטים, זה שההיפ-הופ מרדד את האיי-קיו של השחורים ומחסל אותם אנטלקטואלית לפחות לעוד דור או שניים, אינו אומר שפנייה לדרך כזו או אחרת תפתור את הבעייה. בשביל לפתור את הבעייה צריך להבין מה הבעייה, ופה נדרש לימוד ארוך של הבעיות של האפריקאים אמריקאים, והסיבה למה המילה "כושי" הפכה להיות שגורה בפיהם אחד כלפי השני באופן שמאז ימי המיניסטרל העליזים לא היה כמותו, ואולי אף יותר.
ההיפ-הופ סובל מבעיות משחיתות, למשל ה"דו-קרבות" המטופשים שאין להם דבר עם מוזיקה, חריזה מטופשת שלא מתקדמת במאומה עוד מהימים ש-Amiri Baraka החל את דרכו ככותב פואמות, שלושים ארבעים שנים לאחור. בנוסף, הליריקה הגזענית והנחותה שמוצגת בהיפ-הופ עשויה לקבל גם פאן נוסף יותר חיובי. קשה להבין למה כל כך נהנים אנשים אפריקאים-אמריקאים לכנות אחד את השני "כושון" ולכנות את הנקבות "כלבות". אילו מישהו לבן-עור היה מכנה מישהו שחום-עור בכינויי גנאי אלו, היו עומדים על הרגליים האחוריות עשרות רבות של שחומי-עור כמו שהיה במקרה היותר מעודן של Don Imus שלמעשה מי שיעקוב אחרי הדו-שיח הוא ניסה למעשה לדבר בסגנון של אפריקאי-אמריקאי ואפילו מעודן יחסית להיפ-הופ, שיבח את הבחורות הקשוחות מטנסי והוסיף הערה הרבה פחות גזענית ממה שיכול להיות בשיר גאנסטא-ראפ מודרני. וזה דבר שחשוב להבין, אלמלא היה הגנסטא-ראפ משתמש בלקסיקון כה ירוד, אימוס היה אכן נחשב לאדם גזען ושפל, אבל כאשר הוא מצוי בקונטקסט הקיים הוא סה"כ אדם שמעד ואולי מתח את הגבול קצת יותר מידי לאדם לבן. אימוס שפעמים רבות נחשד בגזענות למרות שאינו גזען, הוא בסה"כ מוסיף פילפל. היחס שלו ליהודים למשל בתוכנית מסויימת והיחס שלו לשחורים הוא די הומוריסטי ולא נראה כגזעני אלא כמצחיק מאוד. הוא מכיר את הנפשות הפועלות באמריקה ומפיג את המתיחות באמצעות הומור בדיוק כמו שיש בישראל בדיחות עדתיות.
אז אימוס שלמעשה הוסיף פאן שמושפע מתרבות ההיפ-הופ כשהוא אמר את דבריו הוא בעצם חידד את הנושא של ההיפ-הופ, בהיפ-הופ, כל הזמן נאמרים דברים כאלו וגרועים הרבה יותר. אימוס התנצל על דבריו שאפשר לראות בהם חוסר טעם, אבל עשרות אמני הראפ וליריקאים פוליטיים אחרים לא התנצלו, הפטור מצורך בהתנצלות נראה כי טמון אך ורק בצבע העור.מבקר הג'אז הנודע ובעל הטור החשוב בניו-יורק דיילי, סטנלי קראוץ', משווה בין סצינת ההיפ-הופ לסצינת המיניסטרל של המאה ה-19, סצינה שבה היה שימוש ב"בלאק פייס", צביעת הפנים לשחור ע"י לבנים והתנהגות חיקוי של התנהגות השחורים בלעג. השחורים היו משתפים פעולה עם הסצינה הזאת היטב ונהגו להופיע בה. אימוס בסה"כ הבין בתת-מודע שלו שהוא מצוי בסצינת מיניסטרל וכך גם נהג, באופן טיבעי וכמו שמצופה מאדם עם שנינות כשלו ופרובוקטיביות כשלו, לא פחות ולא יותר.
Frederick Douglas במאה ה-19 היה אולי הארכיטקט האמיתי מאחורי שחרור השחורים מעבדות. הוא הביא מודעות לדברים חשובים להבנה ובכך הצליח להותיר השפעה. אבל מאז היו רבים בקרב השחורים שהובילו אותם למחוזות שונים ומשונים. Wallace Fard Muhhamad היה הראשון להקים עבור השחורים זהות חדשה, זהות מוסלמית. מוחמד השתמש באיסלאם וברעיונות מתורת הגזע בשביל לאחד סביבו קבוצה של תומכים בשנת 1929, 5 שנים לפני שפינה דרכו ל Elijah Muhammad. וואלאס הביא רעיונות אבל אלייג'ה מוחמד היה מנהיג הרבה יותר קשוח וכריזמטי. וואלאס נעלם מהשטח ומוחמד היה למנהיג האומה האיסלמית. Louis Farakhan המנהיג הנוכחי של הקבוצה הזאת הוא המנהיג שמשלב גם את ההבנה התאורטית וגם את המנהיגות וכן, בניגוד לאלייג'ה מוחמד, פרחאן הוא מנהיג נקי כפיים מבחינה מוסרית כלפי הקהילה שלו, ככל הידוע הוא לא מופקר ולא רצח לפחות ככל הידוע עד כה אף יריב פוליטי.
כל הסיבה שאני סוקר את כל זאת, היא בשביל להבין את הדמות המשמעותית באמת מבחינת שנות השישים, Malcolm X.מלקולם איקס הושפע מאוד מאלייג'ה מוחמד, אבל היה בו משהו שלא היה באף אחד מהאחרים שהוזכרו, היתה בו אהבה עזה לבני-עמו והוא הקדיש את חייו לפני שנרצח, ולמרבית האירוניה סביר להניח שהיו אלו אנשיו של אלייג'ה מוחמד שרצחו את מלקולם איקס, הוא הקדיש את חייו בשביל לסייע לבני עמו להגיע לעתיד עם משמעות. תחילה הוא דגל באומה האיסלאמית, אבל בשלב מסויים הוא חשף כי אלייג'ה מוחמד הוא מופקר, מה שככל הנראה הביא עליו את מותו. מה יצא מזה שמלקולם איקס נרצח עבור הקהילה האפריקאית-אמריקאית? האם הם הרוויחו מכך? מדוע לרצוח אחד את השני, או אפילו לכנות אחד את השני בכינויי גנאי זה דבר כל כך מוערך בקהילה האפריקאית-אמריקאית?
מי שיקרא את דברי עד כה עשוי לחשוב שאני מזלזל בתרומה של "האומה המוסלמית" לסייע לשחרור השחורים במאה העשרים. האומה המוסלמית בקשיחות שלה ובאלטרנטיבה התרבותית שהיא מציגה, תרמה רבות לאדם השחור כאדם חופשי ומשוחרר. אלא שמצד שני תנועה זו גרמה גם נזקים רבים שהגדול שבהם אולי הוא בכך שיצרה זהות מזוייפת ששוללת כל התקדמות תרבותית של האדם השחור על אדמת אמריקה. תנועה זו איננה מכירה בכוחו של האדם הפשוט, אותו אדם קטן שנאבק על חייו בגבורה, היא מכירה אך ורק במורשת האפריקאית-מוסלמית כביכול של אותו אדם. לפיכך כל אדם שחור מבחינת תנועה זו הוא אפס, כלום, ואין לו יכולת לייצר שום דבר משמעותי או תרבותי כל עוד הוא על אדמת אמריקה, משום שלשיטתם המורשת שלו היא באפריקה בלבד ולמעשה המורשת נגמרה באותו יום מר-גורל לפני אלפי שנים שלשיטתם קם אדם מרושע בשם יעקוב ועשה ניסוי מעבדה שבו המציא את האדם הלבן.
למול קבוצה זו, סוף סוף הגענו אליו, מצוי מרתין לותר קינג ג'וניור. קינג הטיף בניגוד לזרמים האחרים הן החברתיים כגון הפנתרים השחורים והן המוסלמים, הם היו כוחות התנגדות לאדם הלבן, ואילו קינג ראה דרך אחרת דרך של הרמוניה נטולת גזענות. אם הפנתרים השחורים הציעו גזענות נגד גזענות, והאומה המוסלמית היתה עסוקה בחזון שבו האדם הלבן ייעלם מהעולם עקב נחיתותו הגנטית, הרי שמרתין לותר קינג היה בעד השתלבות. כמו כל אומה גם לאפריקאים אמריקאים היו מגוון רחב של אידיאולוגיות שהוצעו להם לבחירה. אלא שמה שהשתבש מאז מותו של מלקולם איקס, היה שהכוחות האנטרסנטיים ניצחו, האומה האיסלאמית יש לה אנטרס מוסלמי והיא דואגת לאנשיה בלבד, הפנתרים השחורים יצרו את המעמד הבינוני, אותו מעמד שמסתכל בהערצה על אמני ההיפ-הופ עם המרצדסים, אותם שחורים פשוטים מהגיטאות העלובים ומלאי הסמים, אבל שיש להם כסף שאותו השיגו במו ידיהם וכשרונם. תופעה זו בעצם היא עיקר הכשלון של הפנתרים השחורים, הקבוצה המשמעותית ביותר של האפריקאים אמריקאים.
מלקולם איקס, היה מנהיג שהעמיד מעל הכל את האחרים, עד כי לעיתים נראה כי היה מוכן לתת הכל ולא רצה דבר בשביל עצמו. הוא היה מודע לכך שהוא הולך להרצח. הוא לא שינה עמדתו. הוא התעקש לחשוף דברים חשובים במחיר חייו. הוא התנגד לדברים שפגעו בבני עמו. מאז פרדריק דאגלס, לא היה איש בשיעור קומה שכזה, מהסיבה שהוא נרצח, וזה הובן מיידית בקהילה האפריקאית אמריקאית שכל אחד צריך לדאוג לאנטרסים שלו ושל הקבוצה הרעיונית שלו, בדיוק כמו שאלייג'ה מוחמד דאג לאנטרסים של האומה האיסלאמית ושלא ייפגע שמה הטוב בנקמה שלו במלקולם איקס. מלקולם איקס, הוא לא היה נאמן לשום תנועה באופן אבסולוטי, הוא היה נאמן לאותו שחור אלמוני שיושב באחד הגיטאות ללא עתיד נראה לעין, הוא היה נאמן לכל אחד ואחד בעם שלו למען יצירת משהו משמעותי. בשלב מסויים הוא אפילו חשב שאפריקה זה המקום הטוב עבור השחורים, היסטורית כמובן אנחנו רואים שזה לא נכון, ושהנתונים שהגיעו אליו היו ממדינות צפון אפריקה בעיקר שחיו ברמת חיים שונה ממה שקורה באפריקה השחורה, אבל הרצון שלו היה כן ואמיתי להביא לבני עמו את היכולת לבצע הישגים תרבותיים ואמנותיים גדולים.
מלקולם איקס הוא אולי האיש שצריך לשמש מודל במידה רבה, בכל הקשור להתנהגותו כאיש וכמנהיג, יותר מאלייג'ה מוחמד ויותר ממרטין לותר קינג, משום סיבות אלו. גם אם עשה מספר טעויות ושינה דעתו היה זה משום שהוטעה ע"י קבוצות בעלות אנטרסים, ולא בגלל שלא היה לו כיוון נכון ומדוייק. אבל בימינו השאלות הן אחרות, ומירי בן-ארי לא צריכה לעסוק בהן. ראשית חשוב להבין כי שאלת השחרור של האפריקאי אמריקאי בימינו היא שאלה שטמונה בראש ובראשונה בקהילה האפריקאית אמריקאית וביכולתה לייצר כמות של אנטלקטואלים שיש להם מה להציע יותר מאשר ערב שירי משוררים. מי שקרא את סיפרו של Ellis Cose בשם The Envy of The World כבר מבין את זה. מי שקורא דבריהם של הוגי דעות אפריקאים אמריקאים עשוי לראות את התקציר לכך כבר בכתבים ישנים יותר אפילו כאלו שנחשבו לנועזים בזמנם.
בחזרה למירי בן-ארי, בקליפ הבא , אפשר לראות כמה הכינור יכול להתאים ככלי מוביל להיפ-הופ, בן-ארי, הרבה בזכות השיתוף פעולה עם הדי-ג'יי מוכיחה שהכלי מתאים מבחינת יכולות ומבחינת צליל להיות קול אמיתי בהיפ-הופ. ופה אולי צריך לא להתבלבל, שאגות הקהל פחות קשורות ישירות לבן-ארי, הקהל שהוא קהל חם מזהה את הקטעים האהובים עליו ומריע להם, יותר משהוא מריע לבן-ארי, למרות זאת חשוב לציין שבן-ארי בהחלט מספקת את הסחורה. גם הקטע שבו הדי-ג'יי ובן ארי מאתגרים אחד את השני בבחירת הקטעים, ומספר פעמים הדי-ג'יי די לא הספיק בזמן ובן ארי הצליחה להכתיב את הקטע, הוא קטע טוב שמציג את הפאן היפה של ההיפ הופ, והקהל הבחין בכל הניואנסים הללו בזריזות. כמובן שבן-ארי כמייצגת וירטואוזיות פחות תוכל לתרום מאשר אם תצליח למצוא קבוצה של נגנים נוספים ודיג'יי-ים נוספים שאיתם תוכל לייצר מוזיקה לא בקטע של וירטואוזיות, שכמו כל קטע של וירטואוזיות במוזיקה מגביל את התפתחות המוזיקה, אלא בקטע של מוזיקה קולוסאלית רבת משתתפים ותורמים שווי ערך.
ובכל מקרה, יש לבן-ארי מספיק כאלו שילכו בדרכה ועוד נשמע עליהם בעתיד בשביל לומר שהיא הותירה חותם. מסיבה מסויימת , הצליל המדוייק שלו והיכולת שלו להוביל, מתברר שאכן הכינור מתאים מאוד להיפ הופ ומצוי בחזון אולי של ההתפתחות הבאה בהיפ-הופ.