האבנים המתגלגלות 1968-1971

לאחר היציאה של Their Satanic Majestic בדצמבר 1967 הסטונס קיבלו בעצם את סטירת-הלחי המצלצלת שאוששה אותם. הם עברו תקופה של שנתיים שבה הם הלכו לכיוון מסויים וזה פגע בהם. אם הם היו הלהקה הלבנה שהצליחה לממש את צליל האר אנ בי טוב יותר מכל להקה לבנה אחרת עד שנת 1965, הרי שבתקופה של 1966-1967 הם איבדו את הצליל הזה לחלוטין ולעולם לא יצליחו לשחזר אותו באותה רמה. אם הם הציגו אלטרנטיבה אמיתית לביטלס בצורה של רוקנרול סדוק וקשוח מבוסס בלוז, הרי שהם בתוך שנתיים הפכו להיות נגררים אחרי הביטלס. הביטלס הקדימו את זמנם, הם עשו קפיצה מהירה ודילגו על השלב הקלאסי של הקריירה שלהם כמעט לחלוטין. הם הוציאו את Rubber Soul ו Revolver ששיחררו אותם מהתקופה הראשונה שלהם אל התקופה הקלאסית ומשם קפצו ב Srg. Pepper ישר לתוך הרומנטיקה המתקדמת ביותר של הפופ/רוק של התקופה. הסטונס כמו גם אחרים קפצו על העגלה הזאת שנראתה לכאורה מתקדמת, אלא שלמרבה המזל הגיע שחקן חדש לזירה הבריטית ממש באותה תקופה, Jimi Hendrix שישנה את התמונה.

mickjagger.jpg

מיק ג'אגר: מנהיג לכל אורך הדרך

הנדריקס שלמרבה האירוניה היה מושפע מהביטלס ומבוב דילן המשיך אמנם את הדרך של הביטלס, אלא שההשפעות המוקדמות שלו במוזיקת הרית'ם אנ בלוז האמריקאית הובילו אותו לייצר סגנון חדשני. הפסיכדליה שהיתה במוזיקה של הביטלס הפכה בידיו של הנדריקס להיות משהו הרבה יותר גדול. הביטלס אמנם הקדימו זמנם ברומנטיקה המתקדמת באלבומים של התקופה, אבל לא היה להם את הטכניקה והוירטואוזיות שהם השלב הבא של מוזיקה שכזו. להנדריקס היה את זה, אבל, לקח זמן עד שהבינו שהוא בעצם מושך גם הוא לכיוונים של רוק מתקדם והבריטים נמשכו לטכניקה וחזרו לבלוז. היה זה הדבר בטוב ביותר שקרה לרוק של התקופה. החזרה הזו אחורה לבלוז היתה ירידה לצורך עלייה. יכול אדם לתאר לעצמו מה היה קורה אלמלא הנדריקס. הביטלס כבר החלו לבצע רוק מתקדם. הסטונס היו בעקבותיהם. סביר מאוד להניח שכל התקופה של 1966-1970 היתה נמחקת מההיסטוריה של הרוק והיינו נוחתים ישר לרוק המתקדם בלי לממש את מה שנקרא תקופת ה"רוק-הקלאסי".

אבל הנדריקס כן הגיע, ותוך זמן קצר היתה נטישה של הביטלס שלמעשה סיימו את מה שהיה להם להציע, והיתה חזרה לבלוז-רוק שהסטונס היו ממוביליו עד לפני שנתיים. הסטונס שאיבדו מתדמיתם היו חייבים לחזור לעצמם. הם נפטרו תוך זמן קצר מ Andrew Loog Oldham שהיה המנהל האמנותי שלהם והאיש שעל פיו יישק דבר, והחלו לחפש את עצמם מחדש דרך עבודה קשה, וחזרה לסינגלים. האלבום האחרון היה הפעם הראשונה שלא היה להם אף להיט משמעותי מאז החלו דרכם והם חיו על הדלק של שירים שהקליטו בעבר שעוד צעדו. היה זה נצחון של דרכו של ריצ'ארדס ומשום מה, מכה אנושה דווקא לבראין ג'ונס. ג'ונס סבל מאותה בעייה שסבלו ממנה ג'ון לנון, Brian Wilson מלהקת Beach Boys, ואפילו Syd Barret. הם כולם נחשדו כגאונים ולבסוף השתגעו. היתה זו בכללה תקופה די מופרעת של כשרונות שחשבו שקנו את עולמם ונתקלו פעמים רבות בכך שיריביהם עלו עליהם. הסמים, האווירה הפסיכדלית באוויר והטירוף הביא לכך שחלק ניכר מאנשי הרוק הקלאסי נמחקו תוך כדי השנים, חלקם בתאונות, אחרים מסמים, דכאונות התאבדויות ועוד, וגם אלו שנותרו נישרטו שריטות עמוקות ביותר.

ולג'ונס זה קרה גם כן. הוא אמנם היה תמיד נוטה לבעייתיות ומושך צרות, אבל התקופה החדשה מצאה אותו מנוטרל, בלי אולדהאם שנוכחותו ריסנה את הנטיות המופרעות של ג'ונס הוא ראה את הלהקה מובלת ע"י ג'אגר וריצ'ארדס. ג'ונס התעורר לתקופה חדשה שבתוך האווירה של הפסיכדליה והסמים משכה אותו להרוס את עצמו תוך פחות משנה וחצי לחלוטין. ההדרדרות שלו באה בתקופה לא טובה, הסטונס היו זקוקים לו. הם היתה זו אולי התקופה הטובה ביותר שלהם, אמנם בשנים הראשונות הם עשו מוזיקה טובה יותר מבחינות מסויימות, אבל כעת היה להם סגנון שלהם לראשונה, שבו הם הגיעו להישגים ונגנו את הרוקנרול הטוב ביותר של התקופה. Jumpin Jack Flash היה השיר שסימן את השינוי וההתעוררות בשנת 1968 כשהיה ללהיט גדול גם בבריטניה וגם בארה"ב, שני המקומות שבהם היה הקהל העיקרי והגדול של הסטונס.

taylorrichards.jpg
מיק טיילור וקית' ריצ'ארדס: המוזיקה טובה והפופולאריות יורדת

אבל לקח לג'ונס זמן עד שהדרדר. באלבום Beggars Banquet שיצא בשנת 1968 ג'ונס היה אולי המצטיין של האלבום, הוא ניגן בשלל כלים והרים את הסטונס למעלה כמו בעבר. יחד עם השיפור הניכר שחל בריצ'ארדס הסטונס הגיעו לאחד מהשיאים שלהם ואולי לאלבום הטוב ביותר שלהם. הם חזרו לבלוז והפעם לא רק ג'ונס היה מעולה טכנית אלא כל הלהקה היתה ברמה גבוהה יותר. הם גם לקחו איתם תובנות חשובות מהתקופה הקודמת, הם הבינו יותר ביצירת אלבום כמכלול ולא כאוסף שירים, הם הקיפו עצמם באנשי מקצוע שיסייעו, ובנוסף והכי חשוב, הם נכנסו לכמה סדרות של הופעות חיות אולי הטובות בהיסטוריה של הרוק והפכו להיות להקת איצטדיונים שהרבה יותר התאים להם מאשר להקת אולפנים. הגרסאות שלהם בהופעות החיות נחשבו פעמים רבות לטובות יותר מאשר באלבומים.

האלבום הבא Let It Bleed הגיע בדיוק בתקופה שג'ונס סולק מהלהקה ולבסוף מת. ג'ונס הספיק להשתתף בחלק מההקלטות ובחלק אחר החליף אותו הגיטריסט החדש של הלהקה Mick Taylor. היה זה אלבום ברמה הטובה של האלבום הקודם, אך הסטונס שסילקו באמצע עשייתו את ג'ונס עמדו כעת בפני תקופה חדשה של אחרי ג'ונס, תקופה שבה עליהם יהיה להוכיח שהם יכולים גם בלעדיו. וזה היה כמעט בלתי אפשרי. Honky Tonk Woman, Midnight Rambler, Street Fighting Man, Simpathy For The Devil, You Can't Always Get What You Want ועוד מבחר שירים מהתקופה של שני האלבומים של 1968-1969 היו כולם עם ג'ונס והיו השירים הטובים ביותר של הסטונס. כיצד יוכלו להתעלות על כך?

[youtube]http://www.youtube.com/watch?v=faEEro38pEA[/youtube]

האבנים המתגלגלות (1969): ההצגה חייבת להמשך

בשנת 1971 הוציאו הסטונס את האלבום הראשון בלי ג'ונס, Sticky Fingers. האלבום היה גם הוא ברמה גבוהה עם שירים כמו Brown Sugar , Bitch, You Gotta Move, Wild Horses שהוכיחו שללהקה יש מה להציע גם בלעדי ג'ונס. אבל למרות שהאלבום מבחינה אמנותית היה טוב מאוד, ולמרות שהיה חלק מרצף של 3 האלבומים אולי הטובים ביותר של הסטונס ואלבומים מהאיכותיים ביותר של התקופה ברוק הקלאסי, הסטונס היו בבעייה. כמות הסינגלים המצליחים שלהם במצעדים ירדה, וההתמקדות בהופעות האמנם מוצלחות אבל מתישות שחקה אותם ועייפה אותם. בנוסף, למרות שהמוזיקה שלהם היתה טובה יותר משל יריביהם, קם להם יריב שכבש מהם את פיסגת הפופולאריות והפך למשפיע יותר.

היו אלו Led Zeppelin. לד זפלין היו שילוב רעיונות של הביטלס והסטונס כאחד. הם היו מלוטשים כמו הביטלס, כשהגיטריסט המוביל שלהם, Jimmie Page היה חיית אולפנים. מצד שני הם התבססו על מוזיקה דומה לסטונס, מוזיקה מבוססת בלוז. לד זפלין התמחו בצליל, והיו להם וירטואוזים שלסטונס כבר לא היו, אמנם מיק טיילור היה אחד הגיטריסטים הטובים ביותר אבל לא היה לו צליל כמו של פייג' בגיטרה. הסולן של לד זפלין גם הוא היה וירטואוז בשירת הרוק יותר מג'אגר, אמנם ג'אגר היה רוקיסט מוכשר אבל לא היה לו יכולות לשיר ברגיסטרים הגבוהים כמו Robert Plant. גם המתופף של לד זפלין, John Bonham, היה וירטואוז, ונהג לצאת לסולואים. אמנם בסיכום הכללי המוזיקה של הסטונס היתה טובה הרבה יותר, אבל הקהל של התקופה חיפש את הצליל והוירטואוזיות, וזפלין שהיו דבר חדש הפכו ללהקה המשפיעה ביותר.

הסטונס דווקא כשהגיעו לשיא המוזיקה שלהם מצאו עצמם נטולי הבכורה כשהקהל נמשך לצליל ולרוק הכבד שהסטונס היו ממייסדי כמה מרעיונותיו, אבל לד זפלין יחד עם להקות כמו Deep Purple, Black Sabath ואחרות ייסדו את הסגנון עצמו. אין זה מפליא כל כך שהסטונס דווקא אחרי שהגיעו לשיאם במקום להמשיך בכיוון הזה, התעייפו ופנו לכיוונים פחותים, מה שיבוא לידי ביטוי בהמשך.

האבנים המתגלגלות 1972-1975

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *