שישיית מפרום, בין אם "תפסו יום" או שככה זה רגיל אצלם, היו ההרכב הישראלי היחיד שאפשר לומר שהפגין רצון למצויינות ברמות של ההרכבים הזרים. הסווינג ההדוק והסולו סקסופון כבר הבהירו שמדובר בבסיס הארד בופי מובהק. כל ההנחות הבסיסיות שהמוזיקה תתכנס למשהו נדוש בתחום ההארדבופ נגוזו. הבאס, עד ל2 הקטעים האחרונים בהם ירד קצת מהפוקוס, ניגן באנטנסיביות כזו שגרמה להרכב כולו להכנס לסווינג חזק. הבאסיסט, אברי בורוכוב שהוא ככל הנראה מנהיג ההרכב בנה בסיס שכזה למוזיקה שההשראה היא תמיד למצויינות במצב כזה.
אבל מי שהרשים אותי בצורה יוצאת דופן היה הגיטריסט, יותם זילברשטיין. אני עדיין לא ראיתי ג'אזיסט ישראלי שמביא את עצמו לידי ביטוי באופן כזה על גיטרה. בין אם נגינה בהרמוניה או בהשלמה עם האחרים, או סולואים, או סתם להוסיף איזשהו צליל, זה תמיד היה מעניין. ההרכב כולו מקשיבים אחד לשני, מה שנותן למוזיקה של מפרום יתרונות רבים. אבל זילברשטיין הוא פשוט כשרון יוצא דופן גם בקרב הרכב עטור כשרונות כזה. מבלב הבאסיסט בורוכוב שכבר ציינתי עוד שני כשרונות יוצאי דופן: איתי קריס ואיתמר בורוכוב.
קריס יש לו סולואים חמים מאוד, וצליל יפה, הוא עושה דברים רבים בסולואים שלו עם חליל הצד שהם ייחודיים ומקוריים. איתמר בורוכוב יש לו טון מלא הוד והדר, כמו קריס גם הוא סמכותי והשניים הללו יש להם צליל ייחודי שאפשר לזהות אותו, דבר שמעניק להרכב הרבה אפשרויות, שלמעשה רק מעט מהפוטנציאל מומש. ההרכב אם יגדיל את הרפרטואר שלו אז אין גבול כרגע למה שהם יכולים להגיע, לראייה מלבד שני הסולנים המרתקים, היו שילובים שנשמעו היטב, גם כשההרכב בטריו זה עבד.
ציון: 4.5 כוכבים