ההרכב של לין קרינגטון תחת הסיסמא "כוח נשי" לא הגיע עם חומר ייחודי ממש לפסטיבל, אלא בוצעו קטעים שונים מתוך האלבומים של המשתתפות, בנוסף היה עיבוד ל"חיפושיות" ('Michell'), ועוד קטעים נוספים של ג'רי אלן. העניין הוא, שנשים מוכשרות אלו הציגו את ההרכב הזר היחיד לפסטיבל כלומר, הרכבים אחרים היו טובים יותר או פחות, אבל הנה הרכב שלא ממש בנה תוכנית ורץ איתה, אלא שבחר דברים מהחומר של הנגנות ונכנס איתם לפסטיבל. וקשה לומר שאפשר להתלונן על היכולות הטכניות והמוזיקליות של הנגניות. למשל טינקא, הנשפנית, יכולה לבנות סולואים שמעסיקים כל הזמן די בקלות גם אם מדובר בחומר של האחרות. גם המתופפת קרינגטון בדומה, יכולה להצטרף באינטנסיביות למוזיקה של אחרים מבלי שיש צורך להוסיף צבע משלה.
הבאסיסטית אספרנזה היא תופעה מעניינת, יש בה אהבה רבה, והתלהבות, מין תמימות חמה כזאת של נגנית צעירה. ואיזה כשרון! היא שולטת בעקרונות הזימזום תוך כדי נגינה (באסיסט נוסף, ריצ'ארד בונה, שולט באותו רעיון) ומנגנת, זה חלק מסימן ההיכר שלה, אבל הכי חשוב זה הבאס שלה, היא בהחלט בעלת השראה טובה ומחפשת לפרוץ דרך. ג'רי אלן. אין הרבה הפתעות, האישה הזאת יודעת לנגן, ולא סתם היא אחת הפסנתרניות המוערכות כיום בג'אז. אלן הופכת במרוצת הזמן ליותר ויותר טכנית, עוסקת בהרבה תאוריות מתקדמות ככל הנראה, וזה די מסתדר עם הקטע של האינטלקטואליזם שהיא מייצגת בבירור.
במידה מסויימת יש דעיכה אולי בבלוז שלה, ועל כן טוב שהיא מידי פעם עברה לאורגן שם היא נגעה יותר בחומרים שכאלו. אותן תיאוריות של מוזיקה קלאסית, רעיונות מהבארוק ששולבו אצל אלן הפכו את המופע להצגה פרטית של אלן, ולמרות שנהניתי מאוד חשתי פגיעה במהות ההרכב שנבנה כמו גם התחלתי לפקפק שההרכב הזה ימשיך יחדיו. יש פוטנציאל, אבל קשה לי להאמין שהן ימישכו יחדיו, והצעירות הללו צריכות לבוא לידי ביטוי שלהן. לכן אני די מעריך שההרכב הזה לא ימשיך ביחד, אם כי אני אהיה שמח לראות את הכשרונות הללו בעתיד, בפעם הבאה אני מקווה עם תוכנית מסודרת ושלהן שמותאמת לדברים שיש להן להציע כרביעייה.
ג'רי אלן היא נגנית מופלאה, בשורה של המועדפות עלי בעולם על פסנתר כיום, והיום היא הפגינה יכולת עצומה ולא במפתיע. כך, למרות שהמופע אורגן לא הכי טוב, ולמרות שלא היו הכנות וחומר חדש והולם להרכב, עדיין היו רגעים טובים מאוד מכל חברות ההרכב.
ציון: 4 כוכבים