אילו הייתי צריך לנחש מה סיפור חייה של קרלה בליי הייתי עשוי לחשוב על משהו כזה: "הייתי עקרת בית ואז לא הצלחתי לתלות כביסה עם האטבים, יצאתי מהבית והתחלתי לנגן ג'אז". כמובן שהסיבה לכך היא שבמשך המופע כולו אטבי הכביסה לא הצליחו להתמודד עם הרוח השדופה של מפרץ אילת, והתווים עפו להם שוב ושוב! כמובן, מדובר בהומור מצידי כרגע, אלא שבמופע זה היה מעין ריטואל שחזר על עצמו עם התווים הללו. תוך כדי שאני בוחן את התווים הסוררים שעפים להם ומוחזרים שוב ושוב, חשבתי לגבי המופע עצמו, והמחשבה הראשונה שלי היתה שמופע כ-זה של קרלה בליי, נועד, לא בשביל להפגין וירטואוזיות במובן המוחצן של המילה.
מייקל רודריגז שניגן על החצוצרה (ובשלב מסויים ייתכן שעל פלוגלהורן), ואנדי שפרד על הסקסופונים אם כן עומדים לאתגרים שונים מאשר מרבית הסולנים שהגיעו לפסטיבל. המוזיקה של בליי מתאפיינת בראש ובראשונה בבכך שבליי אוהבת לבצא את ביטויי הנושא של היצירות שלה בעצמה, על הפסנתר, וזאת למרות שבראיונות היא טוענת כי היא אינה רואה עצמה כמבצעת טובה של ג'אז. יתר על כן, בליי מגיעה מתפיסה שמרנית, כתוצאה מכך היא מנגנת ללא הרף עם הפסנתר, היא חשה צורך למלא את היצירות שלה ולכן היא מעסיקה את המוזיקה ללא הרף. תפיסה שמרנית זו שגורסת שהפסנתר הוא כלי הרמוני, התופים והבאס נועדו לקצב, והנשפנים להובלה, נשברת לעיתים כאשר הסולואים נעשים על ידי הבאסיסט, אבל מהלך היצירה והכתיבה של בליי הופך רגעים אלו מיוחדים ממילא ביצירה שלה.
מה שהופך את ההרכב של בליי להרכב מעניין הוא מלבד היצירה של בליי זוהי הדינמיקה, בליי שולטת באמצעות דינמיקת הנגינה שלה על ההרכב כולו כאילו היא מנצחת על המוזיקה עם הפסנתר! הסווינג המעודן שפותח רבים מהקטעים יכול להפוך כלי ליצירה מתפתחת, בדרך כלל יש עבודת סולנים ועבודה מקבילית של החצוצרה והסקסופון, או לחילופין המוזיקה נקבעת על פי אופי הליווי, בזכות הכישרון של סטיב סוולוו על הבאס. ידיה של בליי קרובות זו לזו על הפסנתר והאיזור שבו היא נמצאת הוא הצד השמאלי של הפסנתר. easy listening, mood, by the book היו חלק מהדברים שעלו בהאזנה, אבל הפלא הגדול הוא שהמוזיקה של בליי יכולה לעמוד מול כל מוזיקה ובכל מובן.
רודריגז ושפרד הם סולנים שלא נופלים מסולנים אחרים בהרכבים אחרים. רודריגז הוא איש של צליל, הוא חלק נכבד ממה שמעניק את הצבע למוזיקה של בליי, שפרד הוא איש שיכול באמצעות אלתורי הסקסופון שלו להכניס תוכן ג'אזי עמוק ברגעים שבהם זה מתאפשר. הסולואים שלו היו מהטובים ביותר מבין הסקסופונים של הפסטיבל! העיבודים של בליי והיכולת שלה לגרום להרכב להעביר אותם בצורה ייחודית שכזו הופכים את המופע לבית ספר אחד גדול של הלחנה, ועיבודים. המוזיקה לעיתים היתה חסרה מעט יותר תעוזה לטעמי, רציתי לשמוע את ההרכב באמת מתפרק על הבמה לפחות בקטע אחד, וזה החיסרון היחיד שמצאתי, בג'אז אני מצפה לפחות לקטע אחד של פורקן מלא, אך מעבר לכך היה זה מופע ברמות הגבוהות ביותר שיש.
ציון: 4.5 כוכבים