השבוע הלכה לעולמה רוזטה רייטס. רייטס שנולדה בשנת 1924, היתה פמיניסטית מוצהרת, ונקודת המבט שלה היתה תמיד פמיניזם, ובאה לידי ביטוי במאמרים היסטוריים, ליינר נוטס, ובכל דבר הנוגע למוזיקה שעסקה בו. למול עיניה של רייטס בחזונה עמדו מספר משימות, שכל אחת ואחת מהן באה לידי ביטוי עם העצמיות הפמיניסטית שלה. פועלה עסק אם כן בדברים הנוגעים לדבר, היא חיפשה השפעות של נשים, רצוי בעלות מה שהיא כינתה "עוצמה", ואולי יותר מדוייק לומר שזוהי טאוטולוגיה לדידה, הנשים המשפיעות היו בעלות העוצמה הזאת זה פחות או יותר הבסיס שעליו התבססה רייטס.
הבעייה שאם נמשכים לנראטיב של רייטס, הרי שכל הנשים בשנות העשרים היו בעלות עוצמה. שהרי בשנות העשרים של המאה העשרים, היו אלו זמרות הואודוויל והבלוז הגדולות שהובילו את עולם הג'אז ועולם המוזיקה הפופולרית. זמרות כמו Bessie Smith , Ma Rainey, Ethel Waters, Clara Smith, Victoria Spivey ושורה של עשרות זמרות אפריקאיות–אמריקאיות אחרות הניחו את היסודות של השירה במוזיקה של המאה העשרים, אך למרות זאת נשכחו. אך עצם העובדה שזמרות ענק אלו נשכחו אינה בהכרח עניין של שוביניזם, ואני אסביר את העניין הזה בהמשך.
ביתר פירוט לגבי הנראטיב של רייטס, רייטס ציינה כי הנשים הללו הובילו הרכבי ג'אז בהם ניגנו טובי הגברים, היא מציינת למשל את Louis Armstrong שניגן כאיש-צד בהרכבים שהובלו על ידי זמרות. רייטס מוליכה אותנו למסקנה שנשים היו בעלות עוצמה ועל כן הובילו, ומכאן נובע שלפי שיטה זו, בתקופות מאוחרות יותר, נשים פחות ופחות הובילו משום שאיבדו את העוצמה! אך דבר זה אינו נכון בהכרח! בשנות העשרים, הזמרות הגדולות הגיעו למעשה מסצנת הואודויל. הן היו כוכבות ואודוויל שהלייבלים השונים הבינו את הפוטנציאל שלהן למכור והרבה.
חלקן היו "בעלות עוצמה" אולי, אבל קשה לומר שזה היה קריטריון. הן היו פשוט מאוד, מוכשרות, פופולריות, ועם קול חזק שנשמע היטב בהקלטות גם בטכנולוגיות הכי עלובות. הן היו טובות מהגברים בשירה, פשוט מאוד, ולכן הן כיכבו. הן לא היו צריכות להיות בעלות "עוצמה" בשביל להנהיג הרכב, מספיק שהן טופחו על ידי אחד מבעלי מופעי הואודוויל שעסקו בגילוי כשרונות, בשביל שיככבו שם, ומשם הדרך היתה קצרה להקלטות. צריך להבדיל בין כאריזמה לבין "עוצמה". כאריזמה זה דבר שכל מוזיקאי מוביל זקוק לו. "עוצמה" זה עניין אחר.
זה נכון אמנם, שככל שעברו השנים והג'אז נהיה עולם גברי יותר ויותר, נשים נדרשו יותר להיות בעלות ה"עוצמה" ובעיקר התעוזה והעקשנות בשביל לחיות בעולם הזה, אך עיקר הבעייה איננה טמונה במידת העוצמה של אישה, אלא בסביבה שהיא חיה והתפיסות של סביבה זו לגבי מה מוצלח ומה לא. זמרות מוכשרות כמו Dinah Washington, Billie Holiday, Sara Vaughan, Ella Fitzgerald ואחרות הצליחו בזכות הכישרון, הכאריזמה, והתעוזה, ואולי גם בגלל עוצמה, אך בשנים הראשונות זה די ודאי שמשיכת הקהל היתה המדד היחיד להובלת הרכבים, הרכבים שבעיקר הורכבו על ידי אנשי תעשיית המוזיקה ומגלי כשרונות.
נוצר אם כן מצב שבו רייטס הגדירה באופן ברור את הנשים בעלות העוצמה, המובילות, כבעלות מידה מסויימת והכרחית של לוחמניות בעולם המוזיקה, מה שהופך אותן לפמיניסטיות שיוצאות מהמסגרת שהגברים מכתיבים להן. התפיסה הזאת מגבילה מאוד, משום שהיא מבטלת את הרעיון של הכישרון הנשי, ומכניסה אותם לנישה של נדכאות ומדוכאות גם אם הזדמנויות ניכרות בדרכן. ההסבר לכך שנשים פחות ופחות מובילות בג'אז הוא די פשוט.
ההיסטוריונים החדשים של הג'אז עיצבו בשנות החמישים והשישים נראטיב שונה וחדש מנראטיב הסווינג והבלוז שהיה לג'אז.דמות המוזיקאי החדש בעיניהם היתה גבר, שחור, מנגן על כלי נגינה, לא יודע לשיר, טכני, ושמפגין כבוד למוזיקה הקלאסית ולמלחינים אירופאים. נשים ובעיקר נשים זמרות, גם כאלו שמבחינה היסטורית היו יכולות להחשב מופלאות בנראטיב הקודם, נמחקו מהתודעה של חובבי הג'אז החדשים. היתה זו תקופה שבה עבר הג'אז להיות ממוזיקת פולקלור מתקדמת השואפת להגיע לפסגות לאמנות גבוהה החיה בדו-קיום עם מוזיקה אירופאים גבוהה.
המבקרים החדשים דרשו סטנדרטים חדשים, וכשהבינו שהג'אז הוא המוזיקה הקלאסית של המאה העשרים, הם שהגיעו מהמוזיקה הקלאסית, רצו שאמני הג'אז החדשים ייקשרו להיסטוריה של המוזיקה הקלאסית. הג'אזיסטים הנחשבים בעיניהם מבין המוקדמים, היו הללו שהצהירו הן בעל פה והן במוזיקה שלהם על השפעות אירופאיות. הם חשקו באותו פסנתרן שחור שהג'אז שלו מושפע מ Liszt, או באותו סולן שחור שהכניס לביבופ שלו תיאוריות שמגיעות מרומנטיקה.
בתוך עולם זה של טכניקה ווירטואוזיות, נשים נדחקו כמו שהן נדחקות בכל עולם המבוסס על טכניות. שהרי מלחתחילה, כאשר שהתפיסה היא כזאת, לא מצפים לנשים! זה משהו בתת-מודע של האנשים. בעולם שבו מוזיקאי הוא איש טכני, מעטות המוזיקאיות שיכולות להכנס למעגל הסגור והאקסלוסיבי, ולא בגלל חוסר כשרון או יכולת, אלא בעיקר מחוסר יכולת של עולם שמוגדר כטכני להכיל נשים שמעוניינות להתחרות עם גבר בטכניקה! כשמדובר בשירה, זה התקבל בעיני אותם מומחים חדשים, שהרי מבחינתם זמר אינו מוזיקאי, אך פה מדובר בתפעול כלי נגינה, ולכן נשים נדחקו.
בעולם הזה, הנשים היחידות שאיכשהו שרדו היו זמרות, ובמעמד פחות בהרבה מנגנים. בעולם החדש של הג'אז היו זמרות האלו ששרו עם הנגנים הגדולים כאלו שהיה להן סיכוי כלשהו. זמרות אחרות נותבו בתודעה לאיזור הפופ, וזמרות מההיסטוריה נמחקו כאמור כמעט כליל, משום שבנראטיב החדש שנוצר כאמור, זימרה טובה ככל שתהיה עדיין אינה הופכת אדם למוזיקאי. השאלה ההיסטורית המעניינת היא מה היה קורה אילו היו מבינים את העניין הזה, והיתה קמה הבנה בציבור שוחרי הג'אז שביטוי נשי טכני הוא חשוב.
להערכתי, עניין כזה לא היה מתקבל על ידי אותם מומחים, משום שמלחתחילה שאלת הנשיות באמנות לא עמדה לנגד עיניהם כעניין בעל ערך, לתפיסתם כל חברה מוציאה את טובי בניה ומשם מגיעה פסגת האמנות של החברה, ובעניין הזה לא ראו שיש קשר למין. אם יש קבוצה של נניח, אפריקאים-אמריקאים, אז בתפיסה הזאת בסופו של דבר הטכניקאים הגדולים יהיו מן הסתם גברים, והם ייצגו את החברה הזאת והישגיה. התוספת של נשים לא תגדיל את ההישגים על פי התפיסה הזאת, משום שטובי ומוכשרי החברה באים בה לידי ביטוי, והם גברים.
רוזטה רייטס עצמה, גדלה כבר לתוך עולם שבו המוזיקאים הנחשבים היו תחת הנראטיב הזה, והנשים נדחקו, והיא לקחה על עצמה משימה להזכיר לעולם את חשיבות הנשים כמו גם למצוא נשים נוספות ולתת להן במה. אך המשימה ליצוק מחדש את דמות המוזיקאית המודרנית לא הצליחה לרייטס, היא לא הצליחה ליצוק דמות של מוזיקאית מודרנית שתאפשר לנשים להתמודד בדרך כלשהי ולהתקבל כמתמודדות בעלות יכולות טכניות. כשמנסים לחפש דוגמאות של נשים מצליחות באספקטים הטכנים של הג'אז, גם אחרי פועלה של רייטס, יש מעט מידי כאלו, והטובות שבהן היו דווקא בשנים הראשונות של הג'אז.
ייתכן ורייטס בעצם תרמה להכנסת המוזיקאיות לנישה מאוד מסויימת ונפרדת. דבר שהיה קורה ממילא אך בכך כנציגה מובהקת של הפמיניזם בג'אז, אולי היא שירתה את ההפרדה הקיימת אפילו יותר מאשר הורידה את המחסומים הללו. אם כן למרות שרייטס עשתה פעילות רבה למען הנשים בג'אז במובן החזוני, הרי שהיא לא שינתה בהרבה את המצב, היא נתנה הזדמנויות למוזיקאיות, אך בכללי, נראה כי המצב השגוי לא השתנה והיא לא הצליחה להשפיע עליו באופן מהותי.
גולת הכותרת של פועלה של רייטס בתחום הג'אז הנשי, היה הלייבל שלה "Rosetta Records". הלייבל היה בהגדרה אמור להביא לידיעה רחבה פועלן ותרומתן של נשים בג'אז. בלייבל הזה היא הפיצה את המשנה שלה באופן ברור, הן בבחירת החומרים, והן בליינר-נוטס. הפעילות שלה היתה בעלת מאפיינים שונים ומרתקים בפני עצמם. כך למשל, לצורך השוואת מעמד דומה של הקלטות גברים בכלא, שהוקלטו בעיקר על ידי Alan Lomax, היא לקחה זכויות והוציאה בלייבל שלה הקלטות נדירות של נשים שהוקלטו בשנות השלושים בכלא Parchman שבדרום המיסיסיפי, באיזור הדלתא.
הניסיון הזה במשמעות היסטורית מביא לקידמת הבמה את ההבנה שנשים היו חלק בלתי נפרד מהתרבות גם בכלא, ושתרבותן היתה דומה לגברים שהיו בכלא. היא הוציאה סדרות היסטוריות על גדולות הזמרות, והיתה הקול הנשי הפמיניסטי בעולם הג'אז, אירגנה פסטיבלי ג'אז על טהרת נשים מספר פעמים, וערכה סידרת הרצאות על נשים בסרטים, בלוז וג'אז "Shouters and Wailers: Blues and Jazz Women on Film". היא הכניסה לתודעה נקודת מבט נשית בעוסקה ב Mabel Mercer שברחה מאירופה כשהיטלר עלה לשלטון, Valaida Snow שנותרה באירופה באותה התקופה. היא סייעה להבין ולהיות מודעים לחייהן של נשים בעולם הג'אז.
אם כן, לסיכום, לזכותה עומד העניין ההיסטורי יותר מאשר העבודה העתידנית שלה, זו הקשורה בחזון שלה. הרעיון של ליצור אמנות ג'אז או מוזיקה נשית נפרדת הוא מאוחר מידי כאשר הג'אז היא אמנות גבוהה שהמשימות שלה קשורות במוזיקה הקלאסית ובהיסטוריה רחבה של המוזיקה בעולם. ורייטס היתה נגד זה, כמו שאמרה: "הלוואי ולא יהיה צורך בלייבל לנשים".