רצינות ובידור: Thomas “Fats” Waller

פטס וולר נפטר מדלקת ריאות בשנת 1943 והוא בן 39 שנים, אבל החותם שהשאיר על המוזיקה והייחודיות שלו הם שהופכים אותו לאחד הפסנתרנים הגדולים בתולדות הג’אז. בתקופת פעילותו היה מפורסם ביותר וכל פסנתרן אחר היה מודע לנוכחותו. לאחר מותו של וולר אמר Art Tatum שבלי וולר לא היה כלום. וולר היה השפעה בסיסית של טייטום. גם דיוק אלינגטון היה מודע למוזיקה של וולר. וולר היה פסנתרן עם סגנון ייחודי מתוך הסטרייד והראגטיים, ויוצר מוכשר שתחת דיו עשרות רבות של יצירות מקוריות. 

ההשפעה העיקרית של וולר היה הפסנתרן James Price Johnson (בדרך כלל ידוע כ James P. Johnson), פסנתרן שהוא אבי או אחד מהאבות העיקריים של סגנון הסטרייד. ג’ונסון היה שונה מפסנתרני הג’אז האחרים והוא אחד מהראשונים שפעלו תחת התפיסה בג’אז שמבדילה בין מסחרי לבין הדברים אותם הוא ראה כיותר רציניים. וולר שאב מג’ונסון אך היה אקלקטי, ג’ונסון היה סטייליסט, כזה שעיצב סגנון , וולר היה בנאי שבנה עוד ועוד השפעות.

וולר היה מבין הללו ששאפו להרחיב את גבולות המוזיקה שלהם, ובכך גם את גבולות הג’אז, מעבר לסגנון ספציפי. אפשר לומר שהוא היה אחד הראשונים שהצליחו לייצר סגנון משלהם מתוך אקלקטיות, מתוך שילוב של הרבה דברים, ושסגנון זה ייהפך למשפיע. רוב הפסנתרנים עד אז היו שייכים לבית-ספר אחד ספציפי, אמנם עסקו בהרבה דברים אחרים, אבל היה להם בסיס קבוע אליו חזרו, וולר היה יותר משוחרר, והגבולות בין מוזיקאי לבדרן ניטשטשו אצלו.

ההבדל הגדול שנתן יתרון לוולר על ג’ונסון היה בנגינה בהרכבים גדולים. וולר כמו ג’ונסון, היה מעולה בנגינה סולו, אם כי בנגינה סולו של ג’ונסון יש יותר הרמוניות ופחות מלודיות, בעוד וולר הוא מלודי יותר. אבל בכל הקשור להרכבים גדולים, וולר היה יותר משמעותי מג’ונסון. בוולר הייתה מעין פשטות וחמימות מזמינה שאפשרה למוזיקאים האחרים להתחבר אליו בקלות.

בעוד ג’ונסון קונן על כך שאין לו קהל למוזיקה הרצינית שלו, ופעל די בחוסר חשק בסצנות בהן הוא הרגיש פחות מאותגר, בוולר היה את השמחה והפשטות להיכנס לכל הרכב וכל סגנון וכל תחום ולנסות לעשות שם את המקסימום. נגן הסקסופון/קלרינט Gene Cedric , שניגן עם וולר בשנותיו האחרונות של האחרון, סיפר על הצורה שבה היו מתבצעות הופעותיו של וולר. וולר היה מגיע למועדון לילה ומתחיל לנגן במלוא העוצמה והמוזיקליות שלו.

הקהל שהיה סבור שוולר משחק איתו היה מגיב בעידודם את וולר שינגן את המוזיקה אליה הם רגילים. "קדימה, פטס", הקהל ידע מה הוא רוצה, הוא לא בא למועדון בשביל לשבת על התחת ולהקשיב למוזיקה מתקדמת. את וולר כמוזיקאי בעל הישגים זה תסכל משום שרצה הערכה של הקהל להישגים שהשיג. אך וולר שהיה איש שמח ובדרן יוצא דופן, לגם מהמשקה האהוב עליו וחזר ל"עצמו", כפי שכולם הכירו אותו. אם וולר של מאחורי הקלעים היה "מוזיקאי של מוזיקאים", פטס שעל הבמה היה בדרן של הקהל.

[youtube]http://www.youtube.com/watch?v=TJTPYBRueJA[/youtube]

פטס וולר: חבילת בידור מלאה

וולר השתתף לא רק בבסיס הסטריידי והראגטיימי של הפסנתר בג’אז, הוא גם השתתף בהקלטות בלוזיות עם זמרות הבלוז של שנות העשרים כמו למשל Alberta hunter. הוא ניגן בוגי-ווגי, וגם לקח שיעורים במוזיקה קלאסית בילדותו, וניגן גם בסגנון הזה. הוא היה השפעה לג’אז של הארלם, ניו-יורק, שם גם היה המקום שבו גדל, ובראשם הפסנתרן דיוק אלינגטון, איזור שהיה למקום המשפיע ביותר בשנות השלושים על הג’אז.

האופי הבדרני שלו והאהבה שלו לאחרים ושל אחרים אליו הובילו למספר גימיקים. באירוע אחד הוא שיתף פעולה עם מורו ורבו ג’יימס פרייס ג’ונסון בנגינה משותפת על פסנתר אחד, כמו גם בדואט כשהוא מנגן באורגן וג’ונסון בפסנתר. פעם אחרת היתה תחרות בין פטס, ג’ונסון, ווילי דה ליון סמית’. הוא גם שיתף פעולה עם פסנתרנים אחרים במסגרת Seven Gallon Jug Band, שם השתתף כזמר עם הפסנתרנים Willie “The Lion” Smith, והפסנתרן Clarence Williams.

הסיבה שהוא לא היה מוגבל לסגנון כמו למשל הפסנתרן מניו-אורלינס, Jelly Roll Morton, שהיה כותב ויוצר מוכשר, ופסנתרן פנומינלי, או למשל ג’ונסון, גרמה לכך שהוא השתתף במגוון רחב של דברים שהיו בתקופתו יותר מכל פסנתרן מוקדם אחר. יחד עם Earl hines, השניים הגדירו את הדרך יותר מכל האחרים באמצעות השפעתם, עבור הדור הבא של הפסנתרנים בג’אז.

נגנים כמו טייטום שראה בוולר את ההשפעה המרכזית שלו, אך מצד שני גם נגנים כמו Count Basie , שהסגנון העיקרי שבו בא לידי ביטוי היה דווקא בלוז/בוגי-ווגי, אך בייסי ראה גם הוא בוולר את ההשפעה הכי גדולה שלו, וסממניו של וולר ניכרים בנגינה של בייסי. וולר אם כן, הוא חלק חשוב ובלתי נפרד מהשרשרת ההתפתחותית של הפסנתר בג’אז, כמעט מכל כיוון שמסתכלים על היסטוריית פסנתר הג’אז.

וולר בשנות השלושים היה יותר בנישה של הבידור, מאשר זו של הסווינג. קאונט בייסי ודיוק אלינגטון היו הפסנתרנים שהובילו את ההרכבים הכי חמים. וולר היה בנישה של Cab Calloway, והנישה אליה נכנס גם Louis Armstrong, נישה שבה הבידור וההצגה היו חלק בלתי נפרד מהמוזיקה. היה בנישה הזאת יותר Variety, ויותר קשר לריקודי Steps, בעוד בנישה של הסווינג עסקו ממש בתחרויות מוזיקליות של תזמורות שלמות, ובאתגרים שכאלו, בעיקר בקשר לריקוד החם של ה Lindy Hop.

וולר נותר אחד המסמכים הכי מרתקים של הג’אז, כאשר ההשתתפות המוצלחת שלו במגוון רחב של סגנונות התרבות האמריקאית ושילובם עם מוזיקה, השירה שלו, הפסנתר שלו, היצירה שלו, ההצגה שלו, היכולות הגבוהות שלו, לצד הפשטות, הופכים אותו לאחד המוזיקאים הכי מרכזיים, מעניינים ומשפיעים בג’אז המאה העשרים.

תגובה אחת בנושא “רצינות ובידור: Thomas “Fats” Waller”

  1. יפה מאוד!
    כן, וואלר היה ENTERTAINER במלוא מובן המילה
    ואני לא משוכנע שהוא היה מתוסכל מזה,
    אני יודע שישנם לא מעט אמנים שטוענים בזמן ראיונות לעיתונות ורדיו שהם
    "שואפים למשהו יותר רציני, יותר מכובד, יותר אינטלקטואלי"
    כל אמן רוצה להרגיש כצת כבוד,
    אבל אני ממש לא משוכנע שאינם נהנים מלבדר קהלים גדולים ולעשות הופעות
    "כייפיות"
    דרך אגב, נגינת האורגן של וואלר היתה פן רציני יותר שפחות אנשים מכירים –
    ונדמה לי שהוא גם תרם פה לקידום הכלי בעולם הג'אז

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *