מבנה הרכבי ג'אז מראשית ימיו לא היה קבוע. מנגן אחד, ועד תזמורות בנות מאות נגנים, הכל פתוח. כבר בשנות העשרים היו פסנתרני וגיטריסטי ג'אז מקליטים קיטעי סולו (אנסטורמנטליים). היו גם קטעים ווקאליים, א-קאפלות שקשורות לג'אז אבל הללו באופן טיבעי שוייכו למוזיקת פולקלור, גוספל או בלוז, שירי עבודה וכדומה. בין הגיטריסטים שהקליטו קטעי ג'אז אנסטרומנטליים אפשר להזכיר את לוני ג'ונסון ואת אדי לאנג. בין הפסנתרנים אפשר להזכיר את דיוק אלינגטון, קאו קאו דאבנפורט, ג'ימי בליית, קלארנס וויליאמס, פאטס וולר ג'יימס פ. ג'ונסון ועוד רבים. בין הדואטים של שנות העשרים אפשר להזכיר את הדואט של לוני ג'ונסון ואדי לאנג עם גיטרות. כמובן שהיו גם דואטים של פסנתר או גיטרה עם זמר/ת שהיו מאוד פופולאריים.
בנות השלושים אפשר לומר שמרבית הסולואים של שנות השלושים בוצעו בידי פסנתרני בוגי-ווגי. אפשר כמובן להזכיר גם את ההקלטות של ג'לי רול מורטון עבור ספריית הקונגרס, אבל זה יהיה סוג שונה מאשר העבודות סולו של ארט טייטום באמצע שנות השלושים. אבל הרוב מבוסס כאמור על בוגי ווגי. גם הסולואים החל משנות הארבעים מרביתם לפחות המפורסמים שבהם היו מבוססים על כלים כמו פסנתר או גיטרה, וכנ"ל הדואטים.
העניין הוא שבכל התקופות הללו הרעיון של הרכבי ג'אז מינימליים היה אינטימיות עם האמנים, ולא חשבו על האפשרויות הנוספות. כאשר כלי כמו פסנתר או גיטרה פועלים לבד, האפשרויות גדלות להרחיב דברים וליצור רעיונות חדשים. קומפוזרים רבים ויוצרים רבים מעדיפים את הפסנתר בשביל כתיבה בדיוק בשל הסיבה הזאת. הג'אז שמבוסס על אלתור פנימי בתוך מבנה פעמים רבות, אתגר את הדמיון עד שלב מאוד מסויים, השלב שבו צריך לשבור את המבנים הקיימים. ומה שאולי לא הבינו במרבית הרכבי הג'אז עד היום, זה שכל עוד יש כלים כמו באס, פסנתר וגיטרה בהרכב, המבנים ברוב המקרים לא יאולתרו באותה החופשיות כמו מצב שבו משמיטים את הכלים הללו.
ברגע שיש כלי כמו פסנתר למשל, הכלי לוקח על עצמו אחריות מסויימת לגבי המבניות. סמוך למותו ג'ון קולטריין לקח את המתופף ראשיד עלי וביחד למעשה הם בנו את התשתית לג'אז החופשי מודרני. בהקלטות הנ"ל, נוצר מצב של צורך בהשלמה של שני נגנים זה את זה, כלומר בניגוד למצב שבו פסנתר בדואט לוקח אחריות ברמות גדולות יותר או פחות על המיבניות, בדיוק מהסיבה שהוא לא זקוק לאחרים בשביל להשלים את עצמו, כאן החלוקה בין התופים לסקסופון יצרה צורך של כל אמן לצפות שהשני ישלים אותו. הרעיון הזה בעצם יוצר סוג שונה של חופש בין האמנים, הג'אז החופשי בסגנון של אורנט קולמן דרש בעצם באמצעות ביטול הזכרון לאפשר מקום לדמיון. רעיון הדואט של קולטריין-עלי שהוא בסיס לג'אז החופשי מודרני לא דורש את הצורך לרסן את הזכרון, אלא יוצר מצב שבו הזכרון עצמו ממילא מגביל, ומה שצריך זה השלמה.
מאז שנות העשרים כשאמני ניו-אורלינס השלימו אחד את השני בשלישיות, ובכלל נגני הג'אז עסקו בסווינג קולקטיבי, לפני שהגדרת הסווינג שונתה ע"י דיוק אלינגטון, לא היו מספיק הזדמנויות ליצר שיתוף פעולה שמבוסס על צורך להשלים אחד את השני. אמני הג'אז החופשי מודרני כולל ג'אז פסקולי הסרטים עדיין לא הצליחו להגיע למצב שבו הם יכולים לכתוב מוזיקה מתוך נגינה בדואטים, מה שקולטריין ועלי בעצם סימנו להם, וזאת מהסיבה שמרביתם דווקא עסוקים בנסיונות לתבל את המוזיקה שלהם בצלילים של מוזיקת עולם.
אבל הפוטנציאל קיים, ובמידה ואמנים יצליחו להגיע למצב הזה שבו הם יכולים בדואטים מחוסרי כלים הרמוניים לייצר סגנון כתיבה משותף ודינמי, אפשר יהיה לדבר אולי על ההישג הגדול ביותר של הג'אז החופשי-מודרני וג'אז פסקולי הסרטים.