הפעם אני כותב דווקא על ספר שקראתי כבר לפני למעלה משנה ונזכרתי בו שוב לאחרונה. הספר הוא רב-מכר שנכתב ע"י Ellis Cose, כותב אפריקאי-אמריקאי. ראשית ההתעניינות שלי בספר עכב תחושה שהיתה לי שיש בי הערצה לאפריקאים-אמריקאים שעסקו במוזיקה, או יותר נכון, מבין המוזיקאים שאני מאוד אוהב את המוזיקה שלהם, אחוז האפריקאים-אמריקאים הוא עצום, אולי 80 אחוז אם לא יותר בהערכה גסה מהאלבומים שיש לי הם כאלו שבוצעו ע"י אפריקאים-אמריקאים. הסקרנות היתה גדולה לראות מה יש בספר, בייחוד כשהכותרת היא שכזו. הספר הוא חברתי-פוליטי וסוקר את מעמדו ואולי גם מהותו של "האיש השחור באמריקה" כפי שקוז רואה זאת.
הספר שמתחיל בקטע של הערצה עצמית של קוז כלפי עצמו ואחיו השחורים ותכונותיהם הטובות, ממשיך דרך הבעיתיות שתכונות אלו יוצרות, ועובר אט אט לבעיות הקשות שבסופו של דבר האדם השחור נתקל בהן. קוז מגיע מנקודת מבט של איש שחור ש"שיחק אותה", שהצליח, ומנסה להציג את עצמו כדוגמא למה שהאיש השחור באמריקה יכול להגיע. הספר מסתיים בתריסר "דיברות" שקוז מציע או עצות שהוא מייעץ. קוז מלין על כך שהשחורים מממשים את הסטריאוטיפים שלדעתו האדם הלבן ראה בשחורים, כאלו שמונעים מכוח יצרים ותשוקות בלבד, והקשורים לאלימות לעיתים. נתוני הסטטיסטיקה שקוז מציג די מזעזעים, אחוז השחורים שמגיעים לבתי הסוהר או אחוז הנשמטים מבתי הספר הם נתונים שמראים על בעייה עצומה שהשחורים בארה"ב לא מצליחים להתמודד איתה. קוז מציג קו די דומה לכותבים אפריקאים אמריקאים לפניו, השנאה העצמית של שחורים כלפי עצמם, חוסר האמון שלהם בעצמם, הנטייה ללכת אחרי גורמים מפוקפקים ועוד.
הספר בהחלט פתח אותי לקרוא על האפריקאים-אמריקאים, הבעיות שלהם, האינטלקטואלים שלהם, ובמידה מסויימת גורם לי לחשוב שמבוכת האדם השחור באמריקה נובעת בחלקה מכך שהוא מוותר מרצון על כל דבר שיחליש את הגאווה השחורה שלו בפני עצמו ובחברה, והולך לקו די צפוי של מצ'ואיזם, טוסטסטרון, גאוות-טווס, דברים שכאשר מנותבים לכיוון של אומנות או ספורט, שבהם יש מאמן או קהל חיוביים שמושכים את האמן/ספורטאי להגיע להישגים ברי מדידה באופן חיובי, מביאים להישגים יוצאי דופן, וכאשר הם מנותבים לכיוון של הרחוב בו הקהל הוא שלילי ומושך להקצין את הדברים הכי פחות חיוביים שיש, הם מובילים לתוצאות שאנחנו רואים בקליפים של מוזיקת הראפ, מוזיקה אמיתית ואיכותית אמנם, שמסריה משקפים את מצבו החברתי של האדם השחור כפי שהוא.
לסיכום, כמו כל אדם גם האדם השחור באמריקה זקוק לקהל, ולפי הקהל שהוא בוחר שיריע לו, ככה אפשר למצוא את הכיוון אליו יגיע. ומה לגבי תחומים של השכלה גבוהה או תחומים של אנטלקטואליזם? אין שום סיבה לאדם השחור לחשוב שסיכוייו קטנים יותר או גדולים יותר משל אחרים, בהנחה שהוא גודל בסביבה שמטפחת אותו לכיוונים הללו. אם מסתכלים על הסטטיסטיקה האדם השחור חי ביותר סביבות שמעודדות אותו "להצליח" ברחוב, ספורט ואמנות עשויים להוות קרש הצלה לא יותר. הייתי רוצה לראות אמן ראפ שמעודד שחורים בגטאות ללכת לאוניברסיטה מעניין מה יהיה התוצאה של הפופולריות של אמן כזה, כנראה שלא רבה אם עד כה אף אמן ראפ לא עשה זאת. נכון שלשחורים אין יתרון באקדמיה מאחר ועליהם להסתגל למערכת שבאופן מסורתי נבנתה במשך מאות שנים עבור לבנים, ומודדת יכולות ע"פ מודלים שנבנו על לבנים, אבל זו בעייה שעליהם להתמודד איתה, דבר שעד כה לא עשו מספיק, לראיה האחוזים בבתי הכלא ואחוזי הנשירה מבתי הספר.