אחת השאלות המסקרנות אותי היא מדוע אמנים מסויימים הופכים להיות פופולריים יותר מאחרים. כמובן שיהיו שיטענו כי באמנות הטוב מנצח והרע מפסיד תמיד. גם תחת ההנחה הלא בטוחה הזאת, קשה להסביר דברים. למשל, אמנים שבימי חייהם לא היו פופולריים, והפכו לאחר מכן לכאלו. ולהיפך, אמנים שהיו פופולריים בימיהם ואילו במשך הזמן הפכו להיות לא נחשבים. כלומר, אמנם ההנחה כי הנחשב הוא טוב יותר מהלא נחשב היא נוחה מאוד, אבל גם אם היא נכונה, דבר שאינו מוכח ויש רבים שחושבים שאיננה נכונה, הרי שאינה מסבירה חלק גדול מהדברים שהמוזיקה מספקת לציבור המאזינים. אחד מהדברים הללו הוא התדמית שיש לאמנים. מה חלקה של התדמית והסיפור במידת ההיפתחות שלנו כמאזינים להאזנה לאמנים ולסגנונות? מה החלק שמושך אותנו בכך שאנו קוראים סיפורים ואגדות אודות האמנים והמוזיקה שהם ביצעו, סיפורים שלעיתים ממחישים לנו יותר על האווירה שמסביב למוזיקה מאשר המוזיקה עצמה?
Ken Burns, האיש שעומד מאחורי הסדרה החשובה ביותר בדוקומנטציה של הג'אז כמכלול אחד, נמצא אומר : "Even in areas of music that I wasn't initially too attracted to, I would find that by being attracted to the stories, the music got into my heart…" בתרגום חופשי לעברית "אפילו באיזור מוזיקלי שאני בראשונה לא נמשכתי אליו יותר מידי, הייתי מוצא שע"י היותי נמשך לסיפורים, המוזיקה נכנסה לליבי…". ברנס מניח את האצבע על אחד הדברים שחובבי המוזיקה לא תמיד רוצים להיות מודעים לו, הקשר בין המוזיקה לבין החלק האנושי של הקמתה. עניין הסיפורים והתדמית חוצה את כל סגנונות המוזיקה בהיסטוריה, למעשה את כל הז'אנרים האמנותיים. הסיפור על מוצרט שחתך את כף ידו בשביל שאגודלו יוכל לפרוש יד גדולה יותר על הקלידים, ידוע לאוהדי מוצרט. כך גם הסיפור שמוצרט ניגן אקורד בן 11 תווים, וכשנשאל איך עשה זאת הסביר שהתו ה-11 בוצע באמצעות האף. מרבית אוהדי בטהובן יספרו שבשלב מסויים הוא היה לחרש ועיוור מה שלא הפריע לו לנצח על התזמורת בצורה קצת מעוררת רחמים. סיפורים אלו כבר הפכו לחלק בלתי נפרד מהמוזיקה, הם מספקים למאזיני המוזיקה תדמית מסויימת שהולכת עם האייקון של המוזיקאים הללו לכל מקום. אם כן ברור שנושא התדמית והסיפור של המוזיקה והמוזיקאים אינו חדש, לא הומצא ע"י מדונה בעת לימודי קבלה, או אלביס בעת שהקולונל פרקר הגיש לו את מנת התרופה היומית, ולא ע"י קולטריין בשעה שהמשיך לנגן בהפסקות של ההופעות, או לואיס ארמסטרונג והמאפייה האיטלקית שסחטה אותו.
אלו דברים שהפכו לחלק בלתי נפרד מהמוזיקה, ואין זה מפליא שספרים רבים נכתבו על האמנים השונים כחלק בלתי נפרד מהמורשת שלהם. וקן ברנס צודק, סיפורים אלו משפיעים על המידה שבה אנו כמאזינים נפתחים למוזיקה, כמובן שאם לא נאהב מוזיקה מסויימת אז לא נאהב אותה ושום סיפור לא יכפר על כך, אבל יכול להיות סגנון מוזיקלי או אמן מסויים או זרם מסויים באמנות כלשהי, שאלמלא הסיפור שריתק אותנו אליו, ולימד אותנו על הרקע, התרבות בת הזמן שבה הוא אירע והדמויות שהרכיבו את התקופה, היינו מדלגים עליו.