ג'יימס בראון הלך לעולמו

ממש לפני סגירת השנה, הלך לעולמו גדול המוזיקאים של המאה העשרים והוא בן 73 שנים. James Brown החל דרכו בהשפעת ה Jump Blues, אמנים כמו Roy Brown, Wynonnie Harris וכמובן Louis Jordan היו השפעות ראשונות. תחילת שנות החמישים הביאו לעיצוב של מוזיקה חדשה, שהיא בעצם היסוד של הרוקנרול. , Big Joe Turner Fats Domino, Ike Turner ואחרים החלו להפיץ את בשורת הרוקנרול שהיה בתחילת שנות החמישים המוזיקה הכי פופולרית בקרב האפריקאים-אמריקאים. המוזיקה החליפה את הג'אמפ-בלוז כמוזיקת הדגל של האר.אנ.בי. הרוקנרול האפריקאי-אמריקאי היה מבוסס מאוד על הבק-ביט, ועל הבוגי-ווגי.

לעומת זאת, אמנים אפריקאים אמריקאים צעירים אחרים ראו כיוון אחר ששילב דווקא את שירת מקהלות הגוספל של התקופה. כאשר באמצע שנות החמישים החלה התעניינות של לבנים ולמעשה של כל העולם במוזיקת הרוקנרול שפרצה, עם אמנים כמו Elvis, Chuck Berry, Carl Perkins, ואחרים, היו המוזיקאים הצעירים הללו ששהגיעו משורות הגוספל, ושירת הכנסיות, משוכנעים שביכולתם להציג דווקא את הכיוון החדש. שלושה מהם בלטו מעל האחרים: ג'יימס בראון, Ray Charles והשלישי Sam Cooke. וכך הם נקראו אכן, אח-סול מספר אחת, שתיים, ושלוש, בהתאמה. בצורה כזו הם ייצרו את המוזיקה שלבסוף תתפוס את מרכז הבמה בעולם האר.אנ.בי., הסול.שלושתם בחרו בכיוון דומה והובילו את המוזיקה כולם לעידן חדש. אבל תוך כדי ההתפתחות שלהם הם הלכו לכיוונים שונים. סאם קוק הדגיש את הכיוון של הגוספל, כזמר, החלק של השירה היה חשוב לו מאוד. הוא היה חשוב מאוד ביצירת מוזיקת הסול כאשר בתחום העיסקי הוא אף הלך לכיוון של פתיחת לייבל משלו. ב-1964 הוא הלך לעולמו בטרם עת. ריי צ'ארלס הדגיש את החלק של הבלוז והבוגי ווגי. בתחום העיסקי הוא הקפיד לשמור על זכויותיו והיה לאמן הראשון שהכריח את הלייבלים הגדולים להתכופף לצרכיו.

ג'יימס בראון, הלך לכיוון מקורי לחלוטין, כיוון ששינה את פני המוזיקה לנצח.הלהיט הראשון שלו Please, Please, Please בשנת 1956 היה עדיין בתקופה שהשלושה נגנו מוזיקה דומה מאוד. גם Try Me של 1958, שהיה הלהיט הראשון שלו שתפס את המקום הראשון במצעד האר.אנ.בי., גם הוא עדיין לא סימן על הכיוון החדשני, עד 1964 היו לבראון לא פחות מ אשר 20 להיטי אר.אנ.בי. אבל השיא היה דווקא ההופעות באפולו בשנים 1962/3, ההופעות של בראון הפכו אותו למלך ההופעות החיות וזה בא לידי ביטוי יותר מאשר במצעדים באותה תקופה.המוזיקה שניגן שם כבר היתה רמיזה עבה לפ'אנק, היתה שם את הגרסה הראשונה שלו לשיר שיהפך להיות להיט ב-1970 Sex Machine, הגירסה הראשונית עדיין היתה חסרה רבים מהחידודים והעדכונים של האלמנטים המוזיקליים שבראון עדכן 7 שנים מאוחר יותר, אבל הייסוד כבר היה. הלייבל שלו King לא היה מרוצה מידי מהמוזיקה ומההתנהגות של בראון, דבר שהוביל אותו לבצע שירים עבור לייבל מתחרה. Out Of Sight משנת 1964 הוא השיר הבולט מבין הסנגלים הללו שבראון הקליט עבור הלייבל המתחרה Smash, הוא לא כבש פסגות במצעד האר.אנ.בי אמנם, אבל היה הסימן האולפני הראשון של בראון שבישר את ההמשך למה שהתחולל בהופעות החיות באפולו.היה ברור שעומד לקרות משהו מדהים, אנשים ידעו שהם לא שומעים את המוזיקה של האתמול כשהם שומעים את בראון, וגם לא את המוזיקה של היום. היה ברור שהם שומעים את המוזיקה של העתיד, וכך אכן היה. בשנת 1965 היה המפנה הגדול. הסגנון החדש של בראון זכה להכרה כסגנון המוביל, עם שני להיטי ענק: Papa's Got A Brand New Bag לצד I Feel Good) I Got You) שהביאו להכרה שבראון הוא הדבר הבא.ההשפעה של בראון היתה עצומה על המוזיקה השחורה בכל העולם, אפילו אמנים כמו Bob Marley בג'מאיקה ראו במוזיקה שלו את הבסיס.

It's A Man's Man's World ייצא בשנת 1966 וחשף את המשך ההתפתחות של בראון, היה זה שיר שדיבר אל כולם, שיר ששינה לא רק את פני המוזיקה השחורה, אלא השפיע על כולם. היתה זו בעין בלדה שקטה עם גרוב מדליק, דבר שמאז הפך להיות השאיפה של כל אמני הפופ להגיע אליו מאז ועד היום. היה זה שיר ששינה את מוזיקה הפופ בכללה לנצח, ולא רק המוזיקה השחורה.בשנת 1967 הוציא בראון את הדבר הבא, Cold Sweat. הלהיט היה אולי השיר הראשון שבו האלמנטים של הפ'אנק, שהוא בעצם השם שניתן למוזיקה של בראון, ושהפך להיות לסגנון מוזיקלי בפני עצמו, זה היה השיר הראשון שבו האלמנטים של הפ'אנק הוגדרו באופן סופי. אם בין השנים 1962-66 בראון עשה צעדים משופרים בדרך להגדרה, בשנת 1967 כבר הכיוון הכללי היה יותר ברור גם לבראון וגם לשורה ארוכה של מוזיקאים שהושפעו ממנו והחלו לצאת מעידן המבוכה שבו לא ידעו בכלל מה בראון הולך לעשות, לקראת עידן שבו הם החלו לדעת כיצד להצטרף לפריצת הדרך המוזיקלית הזו.בשנת 1968 בראון היה צריך להופיע בבוסטון גארדן. אלא שיום לפני כן, נרצח מרתין לותר קינג ג`וניור, מנהיג אפריקאי-אמריקאי שדגל בסובלנות והדברות חברתית, אשר היכולות שלו לסחוף המונים בעקבותיו הרתיעו את הממסד עד אשר הוא חוסל.

בהתחלה רצו לבטל את ההופעה אבל בראון אמר שאם אנשים ישארו בבית לצפות בהופעה לא יהיו התפרעויות. והוא צדק, בבוסטון לא היו התפרעויות. ההופעה עצמה עמדה בסימן והוקדשה למרתין לותר קינג, ובראון בהופעה שלו איזכר, הן בריקוד שלו והן בכל מה שקשור בהופעה את הנושא של קינג. חשוב לציין שההופעות החיות של ג`יימס בראון היו ההצגה הכי טובה באמריקה.אלא שהפעם העסק היה טעון. הקהל בשלב מסויים התפרץ לבמה ובראון עמד בגופו בין הקהל לבין השוטרים והצליח איכשהו להרגיע את כל העסק. אבל העניין הזה הכעיס מאוד רבים. בראון במידה רבה מנע את השתחררות הקיטור ואף הטיף לאחרים כי "ככה לא מתנהג איש שחור" כאשר החלו העצבים להמרט.בנוסף, בראון באותה תקופה גם נסע להופיע מול חיילים בוויטנאם וזה הכעיס לא פחות, בעוד ארגונים נאבקים נגד מה שהם ראו ניצול של שחורים, הולך בראון ומפגין פטריוטיות-יתר בעיניהם. היו כאלו שאף כינו אותו בכינוי הלעג הדוד תום, כינוי השמור לכאלו שהם נערי השעשוע של הלבנים בסיוע לדיכוי אחיהם השחורים, כך שהוא היה עשוי לאבד מהפופולאריות שלו, למרות שבאותה תקופה הוא היה כבר המוזיקאי הכי פופולארי בקרב האפריקאים-אמריקאים, וללא עוררין, לא היה חסר הרבה שהוא ייאבד מהפופולאריות שלו וחשוב מזה, מתדמיתו עכב האירועים.

מצבו של בראון לא היה קל, הרשויות מצד אחד עקבו אחריו במשך זמן רב, והגבירו את הפיקוח שלהם על מעשיו עקב הידיעה שלהם כי הוא סופר-פופולארי, שלא לדבר על יכולתו להשתיק מהומות באמצעות המוזיקה שלו. בשביל לפצות על העניין, בראון כתב באותה שנה את השיר I`m Black And I`m Proud שהפך למעין המנון מחאה ושהה 6 שבועות בפסגת מצעד האר.אנ.בי בשנת 1968.באותה תקופה של סוף שנות השישים נוצרה בעייה בין בראון ללהקה שלו שמאסו בו. הוא היה ידוע במשמעת הגבוהה שדרש מהנגנים, דבר שלא התאים הרבה פעמים לנגני אר.אנ.בי. הוא שכר במקומם את שירותיהם של נגנים צעירים שיסייעו לו לעצב את הרעיונות שלו לסגנון.Bootsy Collins ואחיו Catfish שהיו באותה תקופה היו נגנים טובים יותר ויותר מתאימים לסגנון, בוטסי קולינס לקח את הרעיונות של בראון וייצר מוזיקה חדשה של באס ששינתה את פני הבאס. שירים כמו Get Up Sex Machine, Super Bad Hot Pants, Make It Funky המשיכו וכבשו את המצעדים וההוכחה לגדולתו של בראון הגיעה גם כשהנגנים הצעירים הללו עזבו תוך שנה מאז שהגיעו, הם עברו ללהקת פארלימנט אבל בראון נותר גם מעל הלהקה הזו ומעל כל להקות הפ'אנק שצמחו אחריו.עד כדי כך שבאמריקה כמעט לא היה חובב מוזיקה שחורה אחד, שלא הושפע ממנו. אפילו Miles Davis , הושפע כה עמוקות עד שהקים את סגנון הפיוז'ן. אבל בראון עדיין היה עדיין רעב, כך שבמשך שנות השבעים הוא המשיך בשרשרת להיטים, שכולם היו פריצות דרך של רעיונות מוזיקליים. בראון היה המלך הלא מעורער של מוזיקת הסול.

שיריו כללו מסרים אודות סמים כמו Stoned To The Bone וKing Heroin, מסרים חברתיים שונים כמו Think, The Payback ,My Thang ועוד כל מיני דברים שהיו אקטואליים בשנות השבעים, בצורה כזו הוא היה אחד מהליריקיסטים החשובים בנוסף לשאר ההשפעות שלו, והליריקה שלו היתה גם היא השפעה על דור הפ'אנק והדורות שאחריו, גם הראפרים חייבים רבות לבראון.בשנות השמונים עם פריצת הראפ והדיסקו, סגנונות שהושפעו עמוקות מבראון אבל היו צעירים יותר, והתאימו את המוזיקה לדורות החדשים, בראון המשיך לבצע את המוזיקה שלו בלי להמשך לכיווני הצעירים יותר מידי, שהרי רובם בעצם הגיעו למוזיקה שלו, אמנים רבים שעסקו במוזיקה שחורה הגיעו למסקנה שבעצם השאיפה שלהם היא ללמוד מה בראון עושה. בראון נותר המלך שייצר בעצמו ושינה את פני המוזיקה, אלמלא בראון לא היה דיסקו, לא היה ראפ ולא היה היפ-הופ. ואם היו הם היו נשמעים אחרת לחלוטין. Living In America ו I'm Real מהשנים 1986 ו 1988 היו הסינגלים הגדולים של סוף שנות השמונים שחתמו את תקופת השיא שלו.ג'יימס בראון הוא אמן המוזיקה היחיד הבודד המשפיע ביותר ככל הנראה על המאה העשרים, והמוזיקה של המאה העשרים ואחת ממשיכה להיות מושפעת מהרעיונות שהוא הציג. אח הסול מספר אחד הלך לעולמו והשאיר מורשת בלתי נתפסת בעוצמתה.