החלק השביעי מתייחס למה שנקרא מבקרים מודרנים. לי רוי ג'ונס, לימים אמירי ברקה, הוא דוגמא טובה למבקר מודרני. לעומתו מז מזרוב, הוא מבקר בדיוק מהסוג הלא מודרני. שני מבקרים אלו שותפים בדבר בסיסי אחד, שניהם מגיעים מהחלק התרבותי השחור של אמנות הג'אז, כלומר, שניהם התחברו לפאן התרבותי של מוזיקת הג'אז, של התרבות האפרו-אמריקאית או של השחורים באמריקה. עבור שניהם הג'אז, החלק הבלוזי שלו, השפיעו עליהם עד כי שינו לחלוטין את תפיסת עולמם. ג'ונס, אנטלקטואל אפריקאי-אמריקאי צעיר, התאסלם, הפך לקומוניסט, התגרש מאישתו היהודיה בשביל להתחתן עם שחורה והפך להיות משורר הדור ומנהיג חברתי לוחמני של השחורים בארה"ב. מזרוב, נולד כיהודי כחלק מהגישה של היהודים לאמץ זהות לבנה, ומתוך האזנה לבסי סמית' ולשחורים בשיכון שלו הוא נטש את העולם הלבן ואימץ באופן מוחלט ככל שיכל את התרבות של השחורים, התחתן עם שחורה והיה למוזיקאי ג'אז שחי את החיים של מוזיקאי הג'אז השחורים, בתקופה שבה היה טאבו מוחלט על דברים אלו.
הבעייה העיקרית שהשניים עמדו בפניה היא בעייה תרבותית. שניהם כתבו ספרים לכאורה על הבלוז אבל שהיו למעשה ספרי ג'אז בלבד.ספרו של ברקה Blues People כמו גם ספרו של מזרוב Really The Blues היו סיפרי ג'אז משפיעים למדי שנכתבו בידי אנשים שהיו שייכים לפחות בתפיסה שלהם עצמם, לתרבות השחורה, ולהוויה השחורה באמריקה. האנרגיות של ברקה הגיעו מרצון לענות לכותבים הלבנים שעסקו באנתרופולוגיה ולהוכיח להם שכמה מנקודות הבסיס שהם חושבים לנכונות הן מוטעות או לפחות לא מוכחות. ברקה בעצם שואל מה הופך את התרבות של עם אחד לעליונה על אחר מלבד השליטה הפיזית, ומה הופך את המשקפת שבה צופה עם אחד הבא מתרבות מסוימת, לכזו שיכולה לראות הכול ולהבין הכול בתרבות אחרת? האנרגיות של מזרוב הגיעו מרצון להסביר מדוע התרבות שבה בחר היא עדיפה במובנים רבים על זו שנולד אליה.
ברקה כותב כבר בראשית הספר שלו על כך שהתאוריות מסוג אנשים לא מפותחים הן אבסורד מרגע שמשנים את ההנחה הבסיסית של תרבות המערב שהיא עליונה ושערכיה עליונים:
But the idea of the "Primordial man", or "undeveloped people" becomes absurd if we dismiss for a change the assumption that only the ideas and attitudes which the West finds useful or analogous to concepts forwarded within it's own system are of any real value or profundity.
אולם לאחר מכן הוא מקדיש פרק שלם "Primitive Blues and Primitive Jazz" שבו הוא בעצם מראה שהוא עצמו די אימץ רעיונות אלו של החברה המערבית, ובראשותם הרעיון שהתרבות השחורה היא פרימיטיבית, לא מפותחת, ביחס ללבנה. לכל אורך הפרק, הוא מתאר דברים מסויימים בתרבות האפריקאית-אמריקאית כפרימיטיביים. לדוגמא ברקה מדבר על הקאונטרי בלוז כבלוז פרימיטיבי מעין הגדרה או טאוטולוגיה בכתיבה של ג'ונס:
When primitive or country blues did begin to be influenced by instruments it was the guitar that had the most effect on the singers. And when the great masses of Negroes were just beginning to learn the instrument, the relatively simple chords of the country blues were probably what they learned.
הדגשתי את החלקים החשובים, שמראים את התפיסה של ברקה לגבי סגנון הקאונטרי בלוז. ומה שיחרר את ה"ניגרוז" מהפרימיטיביות של המוזיקה שלהם אליבא דברקה?
The primitive blues was still very much a vocal music… When Negroes began to master more and more "European" instruments and began to think musically in terms of their timbres as opposed to or in conjunction with, the voice, blues began to change, and the era of jazz was at hand
ברקה מספר על הבלוז ה(באופן טאוטולוגי) פרימיטיבי, וכיצד הוא התפתח לג'אז, כאשר החלו לאמץ כלים אירופאים וכאשר החלו לחשוב מוזיקלית! עד אותו רגע החבורה הפרימיטיבית של השחורים בארה"ב לא הצליחה להשתחרר מהפרימיטיביות הזאת? כמובן שיש הרבה מוצרים אנסטרומנטליים שיוצרו עוד לפני הג'אז, להקות כלי מיתר, מוזיקת ראגטיים, וגם בקאונטרי בלוז היו מספיק קטעים אנסטרומנטליים שבהם כלי הנגינה היו רחוקים מלהוות חיקוי של קול או שירה, אבל ברקה בעצם מייחס את המימד של פרימיטיביות מול קידמה למשהו תרבותי וככזה, הוא דורש מהתרבות השחורה לצאת מהפרימיטיביות שלה רק באמצעות שתתחיל לחשוב במובנים של המערב, ותפטר מהמאפיינים האפריקאים שעדיין יש בה, או לפחות תשלב אותם יחד עם דברים שהוא רואה כמתקדמים יותר, כמו כלי הפליז.
הבעייתיות בביקורת כמו של מזרוב או של ברקה היא שהביקורת איננה שווה הרבה מבחינה אמנותית או מוזיקלית. המסמכים שהם כתבו חשובים מאוד בשביל להבין את החברה ואת האנושיות שיש במוזיקה, ואולי אף לסייע לעיצוב מסויים של טעם, אבל מבחינה מוזיקלית תרומה של כתיבה כזאת היא חברתית ותרבותית יותר מאשר אמנותית וככזאת היא גם נופלת, כמו שראינו במקרה של ברקה, שביקש לבקר את האנתרופולוגים הלבנים על חשיבתם כי התפיסה הלבנה של המערב היא עליונה וסיים כשהוא מפגין שאימץ כבר את הרעיונות הללו והפנים אותם אלא שדי כואב לו שלבנים אומרים אותם. במציאות, ברקה כמו המבקרים הלבנים הללו טועים, משום שאינם מבינים מהי תפקידה של אמנות נאיבית בהתפתחות אמנותית כלשהי, אבל בזה דנתי בעבר וגם אדון בעתיד ככה שאין טעם כרגע לחזור על דברים אלו.