מוזיקה היא ביטוי חברתי ושפה משותפת חברתית. באופן טיבעי, מי שנניח יקשיב למוצארט, מייד יבחין במתיקות של המוזיקה. בדיוק כמו שכל אדם שיאכל סוכר יחוש במתיקות. המוזיקה היא כלי שמאפשר טעמים, צבעים וכל מה שאנחנו חשים בחושים באופן טיבעי, המוזיקה מאפשרת זאת ויתר על כן, המוזיקה גורמת לתגובות פיזיות בגוף המאזין בדומה לתגובות שגירויים אחרים נותנים. למשל, כיווץ הגבינים במוזיקה קרה ומתוקה. מי שיאזין למוזיקה בעלת מאפיינים שכאלו יחוש מייד בהתכווצות של הגבינים שלו. למעשה, ככל שהגבינים שלו יתכווצו ביתר-שאת, כך מי שמכור למוזיקה מהסוג הזה, יאהב אותה יותר. היא תמוסס לו את הלב והוא יתמכר לרגשנות ולרומנטיקה שיש במוזיקה. יתר על כן, הגישה למוזיקה יכולה להיות בדיוק כזאת, בלי קשר למאפיינים המוזיקליים, אלא ביחס להשפעות הפיזיולוגיות.
אבל מוזיקה היא גם תלויית-תרבות במידה מסויימת, על-אף שהיא אוניברסלית. למשל, במוזיקה האירופאית היחס לביט הוא אונרי בלבד, כלומר מאזין ימחא כף בארבעת הביטים. במוזיקה האפריקאית ישנו מימד נוסף, מחיאת הכף היא באוף-ביט, ורקיעת הרגל היא בביט. כלומר, יש לנו כאן שילוב של 2 מימדים שונים ביחס לקצב, ומכאן אפשר להבין מייד מדוע יש יתרון עצום למוזיקה אפריקאית ונגזרותיה כגון ג'אז ביחס לסינקופות. כשיש לך במקביל 2 מימדים שונים שמתייחסים לקצב, וכשהם משתלבים ביחד נוצרים הרבה יותר דברים מעניינים ועמוקים. הסווינג הוא בדיוק החיבור והתקשורת הזאת של המוזיקאים, השילוב של שני המימדים הוא הדינמיקה הייחודית שנוצרת, בעוד הדינמיקה החד מימדית של המוזיקה האירופאית מגבילה את יכולות האמנים לשתף פעולה, התוספת של המימד הנוסף והדינמיקה, מאפשרים הרבה יותר אפשרויות. ואסור לשכוח שבתרבות האמריקאית, האפריקאים-אמריקאים יצרו לכסיקון רחב מאוד על הבסיס הזה ומאוד ייחודי, שאיפשר להם הרבה אפשרויות דינמיות לשיתוף פעולה ואלתור.
וזה בדיוק החלק תלוי-התרבות. הלכסיקון הזה הוא רחב ועמוק והוא ידע לכל דבר, בדיוק כמו שלהכיר סדרת תווים מסויימת זהו ידע. כאשר מאזין שמגיע מבסיס אירופאי ולא מכיר בשילוב הדו-מימדי הוא ישמע חד מימדי. אם יכיר את הדו-מימדיות, עדיין יהיה נצרך להכיר לכסיקון שלם, לפחות ברמה הבסיסית שכל בן לתרבות האפריקאית-אמריקאית מקבל מהתרבות באופן טיבעי. ובשביל להגיע לרמות הגבוהות של הדבר, יצטרך להקדיש כל חייו בדיוק כמו לימוד שפה, שגם היא דבר תלוי-תרבות במידה מסויימת.
המוח האנושי מגיב למוזיקה בדיוק כמו שהוא מגיב לנניח, מתמטיקה או לחיבוק או לכל דבר אחר שמגיע אל מערכת קבלת ההחלטות שלו. התגובה הבסיסית היא זהה, לא משנה איפה במוח מתקבלת ההחלטה לגבי גירוי מסויים, מאחר וכל הגירויים מעובדים לרמה מסויימת שניתן למוח לתקשר איתה ברמה של הפשטה, נוצר מצב שאם מישהו קורא משהו שקשור במתמטיקה, הרי המידע מגיע למוח ומעובד בצורה מסויימת. וכנ"ל מוזיקה. ולכן הרעיון שמוזיקאי צריך לקחת מבנה מתמטי ולבנות עבורו מוזיקה לא הצליח עד כה, משום שיש הבדל בין השראה שמקבל מוזיקאי מידע מתמטי מסויים והשימוש במוזיקה בידע לזה לבין מצב מאולץ שבו כופים משהו על מוזיקה בלי להבין שמוזיקה היא שפה.
מוזיקה יש לה מימדים רבים שלא כולם ידועים לאדם, ואם יש מרחב מתמטי קבוע ששקול לה זה סימן שאלה. הרי המוזיקה משנה את המרחב שלה כל הזמן על פי התפתחויות גנטיות. מרחב מתמטי כלשהו שתכונותיו קבועות, עשוי לא להכיל את המוזיקה בשלב מסויים. הדיון במרחבים מתמטיים בלתי קבועים, כאלו שתכונותיהם מתפתחות (בניגוד למרחב שיש לו חוקים או אקסיומות קבועים) לא קיים במתמטיקה ברמת ידיעה שכזאת! ייתכן וזהו תחום שמתמטיקאים יצטרכו להתייחס אליו יותר בעתיד, בעיקר אם ברצונם לייצר משהו שמקשר בין מתמטיקה למוזיקה, אבל בינתיים יש הרבה דברים שלא יכולים להתבצע ע"פ שאיפות בלבד בלי הרעיון הזה של החיוניות שיש בהשתנות של מרחבים. כמובן שקשה להבין מדוע מרחב כלשהו ירצה לשנות את תכונותיו, זה לרוב האנשים בלתי נתפס, אבל מי שינסה לחשוב על הפאן הפילוסופי יבין שזה חייב להיות ככה.
האופציה השנייה היא ששוב ניקלע למצב של הוירטואוזיות שממנו אין מספיק קידמה. הוירטואוזיות הגורסת שצריך איזשהו גיבור אחד שישלוט, אדם דמוי אל, ושזוהי המטרה הסופית, דבר שבנוי בנראטיבים מוזיקליים על פני סגנונות רבים, לעומת ההבנה שהמטרה הסופית עשויה להיות שונה ולבנות משהו קולקטיבי שממנו צצים גם כאלו שהם כמובן מעט יותר אבל שהם תלויים בקולקטיב יותר ממה שהקולקטיב תלוי בהם.