ב-Y-NET יש כתבה מצוינת של גיא חג'ג' על דעיכת ההיפ-הופ. וזה הזמן אולי לסקירה של ההיפ-הופ ונסיבות דעיכתו. להיפ הופ היו שנות איכות לפני הדעיכה. ראשית ההיפ-הופ שורשיה ברעיונות הג'מאייקניים של הסקרצ'ינג שהביאו לעיצוב מוזיקה חדשה בצמוד לאופנת ריקודים חדשה. אופנת ריקודים זו הגיעה לשיאה במהלך זה מקצבי הברייקדנס היו מהמעניינים ביותר מהמקצבים לריקוד של המאה.
חופש האלתור של הרקדן בברייקדנס אמנם פעמים רבות גרם לאמנות להבלע בצל הצורך באקרובטיקה ואתלטיות, אבל מימד חשוב של יצירתיות היה קיים בסגנונות הברייקדנס גם כשהיה דומה יותר לאקרובטיקה מאשר ריקוד. עם הזמן, השילוב של הברייקדנס, הן כריקוד והן כמקצבים, לצד זמרי הראפ, סגנון שירה ייחודי שדרש מיומנויות רבות מהאמן, דינמיקה, קצב, אלתור, הפך לשילוב מלא מבחינה אמנותית. שילוב של סגנון שירה ייחודי, מוזיקה ייחודית, וריקוד ייחודי יחד מיצרים מבנה אמנותי מושלם שעונה על צרכי האדם. וההפיכה למוזיקה מתקדמת באמצעות רעיונות ההיפ-הופ לייצור מוזיקה הן אלקטרונית, חשמלית ואפילו אקוסטית עם כל המאפיינים של ניתוח מוזיקלי חדשני, הפכה את ההיפ-הופ למוצר אמנותי שיכול לצאת מהרחוב ולהגיע למקומות.
הצרה של ההיפ-הופ הגיעה דווקא מהזמרים, הסולנים של הסגנון. הליריקה של ההיפ-הופ אמנם היתה "מלוכלכת" מתחילתו, אבל היה בה מובן איכותי שעם הזמן הלך והושחת. שירת המחאה הטבעית הפכה להטפה צינית. הרצון להתקדם מבחינה אמנותית הפך לרצון לעשות הרבה כסף. הפריצה בסגנון סינדרלה מהרחובות הקשוחים של הברונקס הפכה לחבורה מלוקקת של תכשיטים ורהבתנות. ההיפ הופ היה במסלול של הדרדרות קבועה עקב הרצון להקצין דווקא את האלמנטים הפחות חשובים לאיכותו של הסגנון, מציאת חרוזים בוטים יותר, הטפה חדה יותר, מלחמות כנופיות דרמטיות, כל הללו הרחיקו את הללו שדווקא שאפו לייצר יופי אמנותי ממרכזי ההשפעה, והכניסו לשם את הללו שהצליחו להשתלב לא רק בגלל כשרון אלא גם בגלל שידעו להיות חכמים מספיק בשביל להציג את המיצג הנלווה שנדרש מהם.
וזה בדיוק הבעייה של כל זרם מוזיקה, ברגע שאלמנטים שאינם תורמים לאיכות המוזיקה מושכים את העין יותר מאש המוזיקה את הלב והאוזן, הסגנון המוזיקלי מפסיק אט אט לשאוף לאיכות מוזיקלית. וההיפ-הופ נמצא בדעיכה בדיוק כמו כל סגנון אמנותי קודם בדיוק מהסיבה הזאת. יש עדיין אמנים איכותיים, אלא שאם אחד יהיה מוזיקלית יותר מעניין בהרבה, אבל השני יקלל קצת יותר טוב, השני ינצח, משום שהאמנות נמדדת אט אט יותר ע"פ המלל והמסר ופחות ע"פ המאפיינים שהצליחו להעניק לה כבוד.
ההיפ-הופ כעת זקוק לכמה שנים נוספות של הדרדרות עד שיימאס לחלוטין. אז, כבר יקומו אנשים יצירתיים, צעירים שמאסו בהדרדרות, ויביאו משהו חדש. כי ההיפ הופ מיצה עצמו למרות שהוא עדיין ממשיך לייצר עניין, די ברור שהוא לא הולך להגיע רחוק ואולי זה הזמן שלו ללכת יותר לכיוון מכובד ולהשתלב יותר טוב כשהוא מתקן את התדמית שלו, או לפחות קצת מאזן אותה עם מסרים שיכולים לתרום למאזינים.