מוזיקת הג'אז באופן די מפתיע שינתה את האסתטיקה שלה מספר פעמים. הדבר אינו תואם ציפיות של סגנונות אומנותיים שונים פעמים רבות, אך קרה גם למוזיקה האירופאית. ההבדל בין ג'אז לבין מוזיקה אירופאית הוא שעכב טרמינולוגיית ה"חופש", להקות ג'אז מרשות לעצמן להתנסות בדברים שהדורות האחרונים של המוזיקה האירופאית קרי המוזיקה הרומנטית, לא הרשו לעצמם להתנסות בהם. בין האיסורים שחלו על המוזיקה הרומנטית היה איסור עיסוק במקצבים ובאלתורי מלודיות. האיסור הזה נבע מתופעת האלילות, חס וחלילה שמישהו לא יעז לנסות להתעסק עם חומרים שעשויים לפתח מוזיקה מחוץ למסגרת של צרחת-הכינורות. על כן די ברור שהג'אז "שיחרר" את המוזיקה הקלאסית.
לא פחות משהג'אז היה חופשי מטיבו, היו אלו הקלאסיקנים הרומנטיים שהיו אצורים עד כדי ניוון תרבותי, הג'אז החזיר להם את הצבע לפנים, נתן להם מפלט, ואין תימה על כך שמרבית הרומנטיקנים שבמשך שנים התנגדו למה שהם כינו "שמרנות" בכל הגישה למלודיה ולמקצב, הם הללו שבדורנו הראשונים לרצות לראות את הג'אז פונה לכל מיני דברים אקספירימנטליים. כי פה העניין, מה שעשוי "להשחית" את המוזיקה הרומנטית לה הם סוגדים, מהג'אז פחות אכפת להם מהסיבה שמדובר במוזיקה שמאפייניה פורצי הדרך לא פותחו בידי אירופאים, ולכן לא יכול להשפיע על המוזיקה הקלאסית ולכן לא יכניס למוזיקה הקלאסית רוח רעננה שזה הדבר שמפחיד אותם יותר מכל, ואם הג'אז משחית את עצמו זה לא ממש כואב להם כמו הכאב הנורא לגבי וגנר ובטהובן אותו הם חשים כל אימת שמישהו מנסה קצת לצאת מהמסגרות המרובעות וחסרות ההשראה הללו, כי הרומנטיקנים הם חובבי אלילים של ממש, אכפת להם יותר מהדמות של המלחין הגדול מאשר מהמוזיקה עצמה!
אבל יש בעייתיות, חובבי הרומנטיקה אמנם רוצים את האקספירימנטלי, אבל בכל מה שקשור למאפיינים של האקספירימנטליות, נראה כי עדיין הם לא השתחררו מאותם קבעונות שאפשר היה לשער שהג'אז המופלא של ניו-אורלינס כבר שיחרר אותם. כי האסתטיקה שלהם בסופו של דבר נותרה בעינה, רומנטיקה שמגבילה אותם ושגרמה עד ימינו כולל השחתה של הג'אז יותר מאשר שיחררה אותם מהקבעונות שלהם. עצם זה שהאסטתיקה של הג'אז השתנתה, וזאת גם כשלוקחים בחשבון את ההדרדרות מהימים שבהם נגני ניו-אורלינס הביאו את האמנות לשיא היצירתיות וההשראה שלה, אינו דבר רע.
כי האוטופיה של אנשים מנגנים מוזיקה ומאלתרים בלי הפסקה כמו שהיה בניו-אורלינס אינה יכולה להמשך לנצח, טיבעו של האדם שהוא מתעייף ומחפש מוצא נוח יותר. זה הוכח במוזיקה הקלאסית במידה לא פחותה מאשר בג'אז, צעקות הרומנטיקה אינן מהוות שום סיבה לחשוב שכותבים ואמנים אלו חיפשו לעבוד קשה יותר מקודמיהם. וזה מחזיר לבעייה הראשונה באסטתיקה של ימינו בג'אז, הקבעון. הקבעון הזה שגורר את אמני הג'אז של ימינו לנסות ולמצוא השראה אך ורק במקומות חוצניים ואקזוטיים הוא קיבעון שדומה באופיו לקיבעון של המוזיקה הרומנטית. הג'אז אמנם מזה זמן רב מצוי בתקופה רומנטית לחלוטין, תקופה שבה הוא למעשה מוגדר כאמנות מתה לפי כל אמת מידה של איכות, אבל זה לא חייב להיות ככה.
אחרי ההדרדרות שהביא הביבופ, קם ההארד-בופ שהיה בו מעט יותר חיוניות. אלמלא היו ממהרים לקבור אותו עם רעיונות של מוזיקה מודלית ורעיונות של ג'אז חופשי, ייתכן שאמני ההארד-בופ היו עושים צעד נוסף והכרחי "אחורה" מבחינת זמן אמנם, אבל צעד שיקדם אותם קדימה, והיו מפסיקים עם הרעיונות של הסולן הוירטואוז אותו סולן מבודד שמתעסק עם אקורדים שעוצרים את התנופה הטבעית של מוזיקת הג'אז וגורמים למאזין לפהק. בלי הזרימה הטבעית שמביאה את החיוניות לשיא, הג'אז מאט, לעיתים המוזיקה נעצרת. כשמדובר בחומר שההרכב שואף שיהיה יותר שמח וחגיגי, עם קצב יותר טוב, זה הופך להשמע כמו משהו אצור ונטול השראה. כשמדובר במשהו איטי, המוזיקה נעצרת כליל ויש רגעים של רומנטיקה מביכים למדי. לא צריכה להיות בעייה עם רומנטיקה, עם סולנים שצועקים את אותו הדבר בשני קולות ללא שמץ אלתור ויצירתיות, אלא שכאשר זה הופך להיות הדבר היחיד שאליו ג'אז פונה, זהו בדיוק הדבר שגרם לעצירות של המוזיקה הרומנטית ולכך שלא היתה לה שום המשכיות.
המנעות מעצירות זאת יכולה להביא לג'אז חיים חדשים, משב רוח רענן וחופש אמיתי ולא מזוייף. כיום כאשר צרכני הג'אז הכבדים, הללו שקובעים את סדר היום, מי יופיע ומי יגיע, מי שווה ומי לא שווה, הם ברובם רומנטיים אי אפשר לצפות להרבה, אבל מי שאופטימי ורוצה לחשוב על ג'אז טוב יותר מהבינוניות של ימינו, יכול בהחלט להבין ולהאמין שג'אז טוב עכשיו יכול למשוך קהלים חדשים שזרים לקהלים הרומנטיים המפוהקים, קהלים שיכולים להביא אסטתיקה חדשה לז'אנר האמנותי הזה, אסטתיקה שתוביל אותו ליצירתיות ולא לקבעון, לאלתור ולא לצעקות, למשהו חדש ומרענן ולא למשהו אקדמי וחסר כל חיים. יש הרבה מה לשאוף בג'אז גם בימינו, המוזיקה אמנם כרגע מתה לחלוטין מבחינת יכולת לייצר משהו מעבר לבינוני, אבל לג'אז יש מורשת עניפה ביותר עם תקופות של איכות. השתחררות מקיבעון יכולה לשחזר לפחות חלקית משהו מהימים הללו.