PBS- סרטו הדוקיומנטרי של קן ברנס

במשך השנים היו חלוקות הדעות לגבי היסטוריית הג'אז. היו זרמים רבים, "בתי-ספר" שונים שכל אחד מהם ניסה לייצג תפיסות שונות לגבי השאלה כיצד להתבונן במבט מרוחק על הג'אז ההיסטורי. נקודות מבט אלו החלו עוד מימי ראשיתו של הג'אז והסוגיות השונות שהועלו לאורך השנים אך לא יוצגו מעולם כפרספקטיבה אחידה. לחילופין, הכותבים השונים לאורך השנים, גם כשמדובר בענקי המבקרים והחוקרים, אותם ראשונים שהיו חלק מהסצנות השונות וגם הביאו את נקודות המבט והניתוח שלהם, חלקם כמוזיקאים ואחרים מאחורי הקלעים, וגם כאשר מדובר בגדולי המבקרים מהדור שני, הללו שהתבססו במידה רבה על הרעיונות שהראשונים הביאו, אך כתיבתם היתה בתקופה מאוחרת לתקופות הנידונות, כל הללו התבססו בדר"כ על דעות של מספר מוגבל של בתי ספר.

גם בימינו, הדור השלישי של המבקרים, אלו שלמעשה חוקרים סגנון אמנות שהוא מת למדי מבחינת יכולת לחדש, אפילו הכותבים הללו אינם מנסים להביא משנה סדורה שיכולה לכלול את הדעות השונות, אלא מנסים להמשיך ולפתח נקודות מבט קיימות בודדות ולקחת אותן הלאה, תוך התעלמות מנקודות מבט שלא מסתדרות עם הטעם האישי שלהם, מתוך מחשבה מוטעית למדי שעצם ההמשכיות של הכתיבה מבשרת המשכיות של הג'אז ומעניקה לו חיוניות.

במידה רבה החל משנות השישים החלו לפרוח בתי הספר ה"חופשיים" ותובנותיהם, בתי הספר שהציגו את הג'אז כאמנות פוסט-מודרנית לחלוטין, כזו שאין לה שום חוקים מלבד חוק אנרציה מסויים שגורם לג'אז להמשיך ולשנות את מאפייניו ולהשאר עדיין ג'אז. הסיבה די מובנת בפוסט-מודרניזם, כמו שקוקה-קולה שינתה מאז 1885 את מבנה המרכיבים הבסיסיים שלה, ועדיין נותרה תחת השם "קוקה-קולה", כך גם הג'אז יכול לשנות את המרכיבים שלו ועדיין להשאר ג'אז. מצד שני, שאלה שנשאלה ע"י הצד השני היא שאלת האסטתיקה, אם יש הישג מסויים באמנות ולא ניתן לשכפל אותו עוד, ולא ניתן אף להמשיך שום אלמנט שלו ברמה סבירה, מהי התרומה בכך? תארו לעצמכם שלא היתה דרך למשל, לנגן מיצירות באך. לא היו תווים, לא היה שום דבר שיכול לתת מידע על המוזיקה הזאת. כנ"ל לגבי כל יוצר אחר.

ההסבר שרבים ניסו לומר מבין הללו שביקשו למצוא שיטה לשימור הג'אז היתה שאילו לא היו משמרים את באך ובטהובן ומוצארט, כל ההישגים שלהם היו יורדים לטימיון, וכך גם הישגי הג'אז ירדו למעשה לטימיון, וההקלטות אינן תחליף למציאת דרך "חיה" לשימור האמנות, כזו שתוכל לתת ולתרום רבות מהתובנות שנלוות אליה. אבל ככל שהזמן חלף, היו אלו הפוסט-מודרנים שיותר ויותר השתלטו, הללו שמספיק להם צבע-המאכל בשביל לאכול את המאכל, הללו שמחפשים את האקזוטי, ומנסים לתת לו צבע מאכל של ג'אז בשביל שיוכלו ליזון ממנו להנאתם.

לכל בית-ספר יש את היתרונות והחסרונות שלו, אולם, כשקן ברנס ניגש לבצע את התוכנית הדוקיומנטרית שלו, בצדק רב הוא החליט להדגיש את החשיבות של הדברים פורצי הדרך ולא בכדי, את האקזוטיקה של ימינו כל אחד יכול לבצע, מספיק ללמוד קצת מוזיקה קלאסית, את הלהקות הגדולות של קינג אוליבר, לואיס ארמסטרונג ג'וני דודס ושאר ענקי הג'אז לעומת זאת, לא ניתן לשחזר. המשקל של הלהקות הגדולות הוא הרבה יותר גדול אם כן, ברנס שפנה למומחים לצורך הכנת התוכנית שלו, בחר נכון. זה לא נכון לומר שהאקזוטיקה אינה חשובה, ואולי אף היא מהווה את הדרך בה הג'אז משמר את עצמו, באין תחליף הולם של שיטה לשימור כמו שתווים היוו עבור המוזיקה הקלאסית, אבל כשמבצעים מסמך הסטורי מה שחשוב להדגיש הוא הנקודות הבאמת פורצות דרך.

במקביל למסמך ההיסטורי, החלה תקופה שבה אמנים החלו לעשות לשימור הולם יותר ובדרגה אמנותית גבוהה יותר של הג'אז המקורי, בראשם ווינטון מרסליס. יש חשיבות רבה לכך. כמובן שיש ביקורת רבה על המסמך של ברנס, חלק ממנה מוצדק, אמנים מבודדים שלא נעשה צדק עם תרומתם, רעיונות מסויימים שהוזנחו מעט יותר מידי, אבל קשה להתעלם מהצדק הכללי שהתוכניות משקפות. מידע נוסף אפשר למצוא באתר.