סטנלי קראוץ'

ממש כעת אני קורא ספר מרתק של היוצר והמבקר סטנלי קראוץ', "Considering Genius". איש מדהים ביותר הראוי להערכה רבה על השגיו. במהלך הקריירה המרשימה שלו קראוץ' עבר מספר שינויים שאני אסקור בקצרה, שינויים אלו הם מה שמרכיב יחד את אישיותו הלא קלה לעיתים שאף גררה אותו למספר קטטות, ואולי היה לכך אפילו חלק מסויים בפיטורין שלו ממגזין ג'אז טיימס גם בשל התדמית שנוצרה לו. להלן גם דף המוקדש לקישורים לקראוץ' ועבודתו.

ראשית, בשנות השישים, שנים של מבוכה בקרב הקהילה השחורה בארה"ב, מבוכה של זהות. ריבוי של אירועים מאוד קריטיים כמו הרצחם של מלקולם איקס, מרתין לותר קינג, התפרעויות, פעילות הקו קלוקס קלאן במדי שוטרים במדינת מיסיסיפי שנחשפה, עליית האומה השחורה והגאווה השחורה ועוד כל הללו ליוו אותו כצעיר ובסופו של דבר הפכו אותו למה שרוב הצעירים האפריקאים-אמריקאים של התקופה הפכו, לנושאי צלב של גאווה שחורה וגזענות ונקמה נגד לבנים בפרט מה שקרוי "pay back", לכאורה משהו תגובתי אבל בפועל כפי שמשתקף מדבריו של קראוץ' אני מסיק כי מדובר בשמירה על דומיננטיות פיזית ברחוב מול הלבנים.

קראוץ' באותה תקופה של אמצע שנות השישים ועד אמצע שנות השבעים החל להחשף לג'אז, והשילוב ביחד של ג'אז מרפסות ע"י אמנים צעירים שראו עצמם כמחוייבים לביטוי של שחורים וייבוא של זהות אפריקנים ע"פ דפוסים שהוגדרו ע"י ראשי ומשפיעי הקהילה, בראשם המשורר לירוי ג'ונס ששינה את שמו מאוחר יותר לאמירי ברקה, אמנים אלו האמינו שהם חלק מתופעה פורצת גבולות של מוזיקה שמייצגת את האוטנטיות שלהם כאדם שחור אפריקאי ולעיתים קרובות גם מוסלמי, ובעצם כל מה שמקשר ביניהם לבין השכן הלבן נפסל. ברקה עצמו אף התגרש מאשתו הלבנה כחלק מהרזומה של מה שהוא הוביל.

לימים מסביר ברקה בראיונות מאמרים וספרים את רעיונותיו, המשלבים קומוניזם בין שחורים בדרך לבניית אומה שחורה ומאוחדת. ע"פ ברקה, כל אומה מחולקת לשניים, שולטים ונשלטים, והרעיון שלו היה לבסס יחד את השחורים כקהילה נשלטת מאוחדת ונבדלת, מה שלבסוף לטענתו יביא לביטוי אמיתי של התרבות שלה בכך שהקהילה תוכל לתרום לתרבותה. "אנשים שמעו על אלביס פרסלי מלך הרוקנרול אבל לא על דיוק אלינגטון צ'ארלי פארקר דיזי גילספי או על בליינד למון ג'פרסון" אומר ברקה. לדעת ברקה רק ע"י השיטה שהוא מציג, בעצם המשך ופיתוח של מלקולם איקס המנוח, רק אז תגיע האומה השחורה לביטוי האמיתי שלה כשיפתחו מוסדות מתאימים כמו שיש לאייקוני תרבות לבנים.

השיטה של ברקה די תפסה, ובעצם שולטת עד היום בכיפה האפריקאית-אמריקאית. למעשה, הגנסטה-ראפ, אחוזי הפשיעה הגבוהים, אחוזי הנוכחות בבתי הכלא, והגידול משנה לשנה במספר המתאבדים האפריקאים-אמריקאים, (דבר שאינו קיים כמעט ולא היה קיים בתרבות האפריקאית) ושאר הנתונים היבשים הם במידה לא מועטה "הישג" של ברקה. אבל באותו הזמן נחשף קראוץ' למספר הוגים אפריקאים-אמריקאים שחשבו על עתיד שונה עבור האפריקאים-אמריקאים. רלף אליסון תחילה ולאחר מכן אלברט מוריי השפיעו על עיצוב האנטלקט של קראוץ' הצעיר בין אמצע לסוף שנות השבעים, בשלב קריטי בחייו, שלב שבו היה רגל וחצי במרפסות הגזעניות של ברקה, מתופף עם הרכבים של צעירים שלא השיגו עד לאותו רגע דבר וחלמו על השגת הישגים באמצעות מציאת זהות מוזיקלית אפריקאית עלומה שלא היתה קיימת במיוחד במציאות באותו הרגע, למעט הרצון ל payback שנוצר לאחר הרצחם של הללו כמלקולם איקס ושהיווה חלק מהמנוע לרעיון הגזענות השחורה.

לעומתם היו מוריי ואליסון מייצגי הדרך האחרת, דרך שפנתה לשילוב אפריקאים-אמריקאים או שחורים בהוויה האמריקאית דרך האנטלקט ולא דרך הרחוב, הם היו צנועים ושקטים, הוגים את דעותיהם ומפלסים דרכם במרחבי האנטלקט האמריקאי. לימים בשנות התשעים יהיו אלו דווקא מוריי וקראוץ' בעזרתם של מוזיקאים כווינטון מארסליס ואנשים כדוגמתם שיבנו מוסדות הולמים עבור שימור המורשת התרבותית השחורה המיוצגת בעבודותיהם של גילספי, אלינגטון ופארקר, וביצירת מדדים חדשים לכימות איכותי של התרבות השחורה האותנטית שנוצרה בארה"ב בתוך המסגרת הרחבה של תרבות אמריקאית ולא תרבות מתבדלת בהכרח למרות היותה לעיתים נפרדת, הן ע"י ג'אז בלינקולן סנטר, מוסד אדיר בעוצמתו, תוכניות לחינוך וללימוד ג'אז מנקודת מבט שעושה צדק עם תרומתם של השחורים לתרבות, והכנסת כל זה לתוך מקום מסודר כמו האקדמיה שם יישאר הג'אז לנצח נצחים תודות להם. בשעה שברקה לא הצליח להביא לשום הישג תרבותי של ממש מעבר להישג של איזושהי אחדות די מזוייפת, הביאו אנשים אלו להישגים של ממש בפועלם ומימשו את מה שהוא נכשל להשיג בדלת האחורית של אלימות הרחוב, בדלת הקידמית של האקדמיה ושל לינקולן סנטר ושל תעשיית הטלוויזיה והקולנוע!

אבל לפני שמקדמים את המאוחר ומגיעים לשנות התשעים, חשוב לציין שבשנות השמונים קראוץ' כבר ביסס מעמדו ככותב ג'אז רציני והגותו היתה חלק בלתי נפרד מפריצת הדרך שהביאה להכרה אמיתית ורישמית בתרומה של השחורים להוויה התרבותית האמריקאית על גווניה השונים. כתיבתו לא רק שסייעה להחזיר את הג'אז להיות מקובל בקרב אנטלקטואלי ג'אז כאמנות בעלת אפיון מאוד מסויים, כנגד ההצעה של היריבים כי ג'אז הוא אמנות ללא אף מאפיין הכרחי, למעט מאפיין אחד שאומר שג'אז הוא אמנות בעלת שינוי פנימי באופן קבוע של המאפיינים שלה עצמה. במלחמתו זו זקף לזכותו קראוץ' יריבים רבים, אך אפשר לומר כי סייע יחד עם האחרים שצויינו ועוד כאלו שלא צויינו בכתבה הזאת להביא לידי ביטוי עושר אמנותי ולהביא לנסיון אקדמי ראשון למצוא דרכים לשימור אמנות זאת, דבר המתבצע בנאמנות ע"י קראוץ' וחבריו.

בשנת אלפיים קראוץ' התבקש לעבוד במגזין הנחשב והנפוץ ג'אז-טיימס. קראוץ', שהיה מודע גם לכובד המשקל המונח על כתפיו, והבא לידי ביטוי בהיותו המבקר החשוב והייחודי של תקופתו, וגם לבעייתיות במיינסטרימיות ובאילוצי השוק בעצם ההצטרפות לג'אז-טיימס, הבין כי הוא נכנס למלכוד, אולם בתור אנטלקטואל היה אסור לו לבחור בסירוב לאתגר שהוצב בפניו, ולמרבה המזל הוא אכן נכנס למבחן הזה. העמידה של קראוץ' במבחן היתה חלקית, הוא שרד כ 3 שנים, ובסיום ההתקשרות הזה שהיה די צפוי אם כי מאכזב באופן שבו הסתיים, פיטורין, במידת מה נפגעה תדמיתו. אך למרות זאת, עמידה בכובד המשימה של שילוב תרבותי אנטלקטואלי אמריקאי, שילוב בין-תרבותי באופן הוגן והגיוני של הזרמים בתרבות המעצבים את אמריקה, היה נר לרגליו. באתגרי הרמות הגבוהות ביותר של האנטלקטואליזם האפשריות, מרחבים של הגיית דעות וחילוף רעיונות, קראוץ' הצליח להשפיע ולעצב באופן בולט למרות כל הקשיים שעמדו בפניו.

פיטורין אלו לא היו לרעה מבחינת זאת שיכל כעת להסב את האנטלקט שלו להתמקדות בעניינים חדשים וחשובים, בעוד בג'אז הוא כבר עשה את התרומה שלו והמשך אנטנסיבי בעיסוק מביא בהכרח להקטנת האתגר היצירתי שבכתיבה ולסיאוב, קראוץ' מוצא עצמו כעת חופשי לכתוב בכל נושא שיחפוץ, וזהו גם זמן עבורו למאבק אנטלקטואלי לא פחות חשוב במישורים אחרים להם פחות הסב תשומת לב בעבר, אין לי ספק כי קראוץ' עוד יכתוב רבות על ג'אז בכל מקרה ואף סביר להניח כי בשלב נוח יותר יחזור אולי אף לג'אז-טיימס או כל מגזין שווה ערך אחר שיכול לעסוק בתחום האמנותי של הג'אז, על כל מה שמשתמע ממה שיש לקראוץ' להציע בנידון.

בעתיד יש לקוות כי ינקוט קראוץ' בצעדים נכונים שימנעו כניסה לקטטות מיותרות שבסה"כ היוו את מה שלמד במשך שנים לא להכנס אליו ופגעו בתדמיתו למרות המצב העדין בו הוא נמצא כמבקר אמיץ היוצא למען האמת והצדק למול שונאים רבים המצפים לכל שעת כושר לניגוחו.