בפרק הקודם מבקרי הג'אז 11 ניסיתי להראות שהמודרניסטים בעצם לא היו שונים בהרבה מהפונדמנטליסטים, וזאת בהסתכלות מרחוק על התוצאות לאחר שעברו מעל שישים שנים מאז ארנסט ברונמן בנה את המודל שלו. ישנם כל מיני מונחים שלא באים לידי ביטוי במודל של ברונמן, למשל: הוא התייחס לפונדמנטליסטים (קנאים), ומודרנים בלבד, אך יש גם מונחים כגון: שמרנים, מסורתיים,פוסט מודרנים ועוד שבעצם מאחר ובמודל של ברונמן הכל התנקז לקנאים ופוסט מודרנים הדברים נשאלת השאלה האם המודל שלו היה מושלם. המודל של ברונמן לדעתי לא היה מושלם, ואני רוצה לדבר על מודלים נוספים.
מודל נוסף שנתקלתי בו לפני שנים היה בספר נידח למדי בסיפריה אוניברסיטה של מישהו בשם אלי כהן (אם אני זוכר נכון את השם, אני לא זוכר את שם הספר). בניגוד למודל של ברונמן שכלל רק קנאים ומודרניסטים, המודל שכהן הציג בספרו היה לדעתי מקיף יותר. כהן חילק את הנושא לשלושה חלקים:
- שמרנים
- מודרנים
- פוסט מודרנים
במודל הנ"ל כפי שהוצג השמרנים הם כאלו שסבורים ש"הדור הולך ופוחת", והשיא הוא נקודה כלשהי בהיסטוריה (למשל מעמד הר סיני עבור החרדים), המודרנים הם אלו שמשלבים מסורת עם מודרניזציה, הם מתחשבים בשיקולים שלהם בעבר לצד ההווה, והפוסט מודרנים מתכחשים בכלל לשיקולי העבר ומתייחסים להווה ולעתיד בלבד.
המודל הזה די מעניין אך לטעמי לפחות בכל הנוגע להיסטוריית המוזיקה הוא אינו מספיק מעודן. ההבדל בין המודל הנ"ל לבין המודל שברונמן השתמש בו הוא שברונמן חילק על שינוי, כלומר, מי שבעד שינוי הוא מודרני, מי שנגד הוא פונדמנטליסט. אצל המודל שכהן השתמש בו ציר הזמן הוא הקובע, אנשי העבר, ההווה והעתיד. בתפיסה שלי שני המודלים לא מספקים תשובות. במודל של ברונמן,לא מוגדרים המודרניסטים של האתמול שהופכים לקנאים של המחר.
למשל, הללו שרצו ביבום כשסווינג וניו אורלינס, כלומר שרצו שינוי, וכאשר הביבופ שלט והגיעו סגנונות אחרים הם התנגדו להם, צריכים להיות מוגדרים בשלב מאוחר יותר כקנאים, למרות שבתחילה היו מודרניסטים. בעוד זה יכול להתקיים כמודל מעניין כשלעצמו, הרי שלפחות ציר הזמן דורש יותר. אם ננסה להרחיב מימד נוסף את המודל של ברונמן נקבל:
- שמרנים עקביים -> כאלו שלאורך ציר הזמן ממשיכים להתנגד לכל שינוי
- שמרנים שמקבלים שינוי לאחר זמן מה -> כאלו שבשלב מסויים היו שמרנים, אך לאחר שהיה שינוי למורת רוחם, היו להם שלבים אחרים שבהם הם התנהגו כמודרניסטים לגבי שינוי אחר.
- כאלו שהיו תחילה מודרניסטים (=בעד שינוי על פי ברונמן) והפכו לשמרנים בשלב מאוחר יותר (כמו בדוגמא בפרק 11 שהראתי).
- כאלו שהיו מודרניסטים מוחלטים, תמיד היו בעד שינויים ותמיד קיבלו שינויים.
המודל המורחב הזה מצביע שבעצם יש כאן שתי אפשרויות, 2 ו3 שאליהן ברונמן לא התייחס, המודל שלו היה נכון לפרס זמן קצר של שינוי אחד, ברגע שבודקים לאורך זמן רחב יותר נדרש מודל יותר רחב. במודל המורחב אפשר לומר ש 2 ו3 די דומים בהתנהגות, הם מתייחסים גם למסורת וגם לעתיד בשיקול הדעת שלהם לשינוי, הם אינם רודפי שינוי תמידיים וגם לא מתנגדים לשינוי באופן תמידי.
זה יותר דומה למודל שכהן השתמש בו, השמרנים במודל של כהן הם השמרנים העקביים, המודרנים במודל של כהן הם 2,3, כאלו שלפעמים מחליטים בעד ולעיתים נגד שינוי, והפוסט מודרנים הם הללו שבעד שינוי באופן תמידי. הבעייה שכל המודל הזה לא נכון בעיני, משום שהעניין הוא לא בעד שינוי או נגד אלא הליך קבלת ההחלטה עצמו הוא זה שקובע.
כלומר, אני לא חושב שיש מודרניסט מוחלט , כזה פוסט מודרניסט שתמיד יהיה בעד שינוי בכל מחיר. וכנ"ל לגבי השמרן. ואם יש, הרי שצריך לתת לו קטגוריה נפרדת.
למשל, כאלו שתמיד בעד שינוי הם בעצם סוג של אנרכיסטים. אבל ההיסטוריה מוכיחה שהאנרכיסטים של האתמול הם היאפים של המחר. למעשה, יש אפשרות להציג מודל שונה שגם הוא מעניין. במודל הזה הקנאים יהיו הבסיס. בשלב מסויים בנקודת זמן מסויימת, יכולים להיות שני קנאים משני עברי המתרס, אחד קנאי לעקרון היסטורי, השני קנאי לשינוי שהוא מעוניין בו. שני הצדדים הם קנאים ואין נוסחה ברורה מי מהם יותר קנאי מהשני, זה משהו שקשור אולי במידת הנכונות שלהם להלחם על העקרון המנוגד, אבל בעיקרון, שניהם אינם מוכנים להתפשר על עקרון מסויים.
בשביל להמחיש עוד יותר את העניין, אפשר לעבור לשנת 1964, גם שם היה קרב בין "קנאים" ל"מודרניסטים". היה זה פסטיבל הפולק של ניופורט. בוב דילן היה מוזיקאי צעיר שהיה אהוד על השמרנים עד שלב מסויים. בפסטיבל של 1964, דילן עשה מעשה שלא יעשה עבור קנאי הפולק, הוא הגיע עם מגברים חשמליים והרכב חשמלי. לפני עלייתו, נציג הקנאים אלן לומקס הציג את דילן וההרכב שלו. המנהל של דילן אלברט גרוסמן לא אהב את אופן הצגת ההרכב שהיה מזלזל, ולאחר חילופי האשמות בין לומקס לגרוסמן, החלו השניים להיאבק תוך שהם מתפלשים בחול. המוזיקאי הקנאי פיט סיגר איבד את העשתונות, הוא הלך והביא גרזן מאחת המכוניות והיה בדרכו לקופסת החשמל שאליה היה מחובר ההרכב של דילן, במטרה לנתץ ולשים קץ. אחד מנגני ההרכב עצר אותו מלעשות כן.
זוהי דוגמא נוספת, מה שקרה במשך השנים שאותם שהיו אוהדי דילן ובעד המודרניזציה של אז, ברבות השנים רבים מהם הפכו למתנגדים לשינויים אחרים. הם הפכו להיות הקנאים החדשים שלא מוכנים לשמוע לדברים אחרים, היו להם עקרונות מסויימים שאמרו להם כיצד אמורה להשמע מוזיקה, והם היו קנאים לעקרונות אלו.
במודל המוצע החדש בעצם כל מי שיש לו עקרונות עליהם הוא לא מוכן להתפשר, ושהוא מתייחס לכל מי שלא נאמן לעקרונות אלו כאל נחות, כל הללו הם קנאים. הם הללו שיש להם תפיסה והם שואפים להחיל אותה על כולם. האפשרות השנייה במודל החדש היא הללו שיש להם עקרונות להם הם קנאים, אך הם פתוחים לשמוע דברים אחרים ומסוגלים לשנות את דעתם. הקבוצה הזאת, אפשר לקרוא לה מודרניסטים. כאלו שבעד שינוי אם הם חושבים שהוא טוב יותר, אך עד שלא נוכחו שאכן השינוי טוב יותר, הם שומרים על העקרון הקודם בקנאות.
הקבוצה השלישית במודל היא הללו שמאמינים בדו קיום של רעיונות שונים, ושאפשר תמיד לגשר על רעיונות שונים ולאפשר להם להתקיים במקביל. קבוצה זאת אני מכנה פלורליסטים. המודל נראה ככה:
- קנאים
- מודרנים
- פלורליסטים
לתפיסתי המודל שהצעתי הוא טוב יותרף משום שהוא מאפיין את דרך שיקול הדעת ולא את הבחירה. הקנאים במודל זה הם הללו שיש להם עקרונות מוזיקליים מסויימים שהם מצפים שמוזיקה תמיד תהיה נאמנה להם בשביל להיות טובה. המודרנים הם הללו שמשנים את העקרונות הללו כמדי פעם, והפלורליסטים הם הללו שמתייחסים לכל סגנון מוזיקלי באופן נפרד, מקבלים את קיומו כמודל שדרכי המדידה של היופי שבו נמדדים בנפרד מקיומם של סגנונות אחרים.
המשך יבוא…