פרק 12 עסק בהגדרה מחודשת לנושא מבקרי הג'אז ואנשי הג'אז בכלל על פי תפיסת העולם שלהם. על פי תפיסה זוניתן למצוא הן בין חובבי ניו אורלינס ואין בין חובבי הג'אז שלאחרי מלחמת העולם השנייה את כל הסוגים, ואין בכך שאדם שייך לאחד מצדדי המתרס שברונמן סקר בכדי להעיד האם הוא פלורליסט (רב גוני) , מודרניסט (מתקדם) או פונדמנטליסט (קנאי). המבחן שציינתי שנמדד על פי אופן הבחירה יותר מאשר הבחירה עצמה עשוי להעיד על דרך החשיבה והתפיסה.
אחרי מלחמת העולם השנייה הורגש תחילתו של שינוי מהותי במוזיקה. הג'אז החל לאבד מהפופולאריות שלו. היו לכך מספר סיבות. דבר ראשון, מה שקרוי "העידן האטומי", אחרי מראות הירושימה ונגסקי, אותה תפיסה שיש באטום אחד תכונות ועוצמה, דבר שגם בא לידי ביטוי באינדיבידואליזם של הביבופ על חשבון האילתור הקבוצתי, והן בא לידי ביטוי בכך שהרכבים קטנים יותר עם זמר מוביל שהתבססו על כאריזמה של זמר מוביל הרכב החלו לבוא במקום הג'אז.
הדבר השני נבע מכך שמוזיקת הריקודים התחלפה. במקום הג'אז המסורתי נוצר שילוב בין דו-וופ לבוגי ווגי, שהיה מבוסס על בלוז וחלק מהג'אמפ-בלוז. המוזיקה התאימה לריקוד על בסיס הבוגי ווגי.
לואיס ג'ורדן – G.I JIVE מבוסס על בוגי ווגי עם אלתור חופשי של הזמר וההרכב שמבוסס על קטעים כגון Cow Cow Boogie
לואיס ג'ורדן היה האמן הפופולארי ביותר בעולם ה-R&B בשנות הארבעים, וללא תחרות. במשך השנים 1946-1949 רוב השבועות היו להיטים שלו במקום הראשון. ג'ורדן היטיב לספר את המעבר מג'אז לבוגי ווגי בקטע הבא, בעצם סיפר על השינוי הזה:
Today You Gotta Have The Beat- בוגי ווגי, הראפ של שנות הארבעים – לואיס ג'ורדן
Just get in the groove with that Boogie Woogie Move cause you gotta have the beat
The truest thing ever been said is that history always repeat
cause there was a time when Jazz was inline but today you gotta have the beat
שינוי זה של מוזיקת הריקודים נעשה לאט ובטוח, אמנים כווינוני האריס, לואיס ג'ורדן, ביג ג'ו טרנר, בתזמורות בלוז-בוגי ווגי גדולות, או פסנתרנים כמו ממפיס סלים, רוזבלט סייקס ואפילו גיטריסטים כג'ון לי הוקר ולוני ג'ונסון סימנו את עידן שליטתו מחדש של הבלוז שנמשך עד סביבות 1954. הג'אז כבר לא היה מוזיקת הריקודים מספר אחד, ומוזיקאי ג'אז החלו בין אם רצו או לא להחליט, או שהצטרפו לעניין הבוגי ווגי-דו וופ-בלוז, כמו ליונל המפטון ולואיס פרימה, או שאיבדו מהפופולריות.
מוזיקאים כאורנט קולמן, ג'ון קולטריין ואריק דולפי שהיו בגיל העשרה בעת שלואיס ג'ורדן היה בשיאו, היו נמצאים בעולם של לואיס ג'ורדן. הפופולאריות שלו היתה ללא אח ורע, זה יותר מכל אמן אחר בכל פורמט. בשנים 1946 1947 שהו שיריו השונים של ג'ורדן- 70 שבועות במקום הראשון (!!! מתוך 104 שבועות סך הכל). ההשפעה העצומה בזמן קצר שכזה שינתה לחלוטין את פני מוזיקת הריקודים, מוזיקת הרוקנרול ומוזיקת הנשמה שהיו מוזיקת הריקודים הבאות היוו המשך של הג'אמפ בלוז ולא של הסווינג.
העובדה שבשנות הארבעים המוקדמות הג'אז איבד את הבכורה כמוזיקת הריקודים מספר 1 באמריקה, הורגשה אצל אמני ג'אז עצמם ואצל חלק מהמבקרים שהבינו שהג'אז כמוזיקה פופולארית על זמן שאול. מכאן שהג'אז בעצם באופן ברור מפסיק להיות מוזיקה פופולרית, והשאלה של המשך קיומו בז'אנר היא כבר לא במובן של צעירים וריקודים אלא של מוזיקה בתחום אמנות גבוהה, בדרך כלל מסובסדת, שאינה מדברת לצעירים, מוזיקת האזנה ולא ריקוד.
שלושת הזרמים שכללו את ניו אורלינס וג'אז שנות העשרים, הסווינג , והביבופ לא הושפעו אבל האוהדים הלכו לכיוונים שונים, מבקרי מוזיקאי ואוהדי הניו אורלינס והסווינג הם הללו שפנו לעידן הבוגי ווגי, וליתר דיוק העידן הזה צמח מהם. הבוגי ווגי היה פופולרי בשנות העשרים, בשנות השלושים היה עדיין בשימוש אך כחלק קטן מהסווינג, ובסוף שנות השלושים החל לתפקד באופן עצמאי. ג'ון המונד סניור עצמו, אותו מבקר שתקף את דיוק אלינגטון על הקונצרט בקרנגי הול, היה זה שדחף לכך. הוא היה זה שגילה את קאונט בייסי מהסווינג אבל גם את אנשי הבלוז-בוגי ווגי הבאים, ביג ג'ו טרנר, אלברט אמונס, פיט ג'ונסון, ומיד לוקס לואיס.
קנאי ניו אורלינס, שנות העשרים והסווינג היו פחות קנאים ממש שזה נראה לכאורה, הם עברו לבוגי ווגי, משם לג'אמפ בלוז, דו וופ וגוספל, ולאחר מכן באופן חלקי מאוד לרוקנרול ומוזיקת נשמה. אלו היו סגנונות מובילים של הריקוד ורבים משמרני הג'אז המוקדם מצאו את עצמם בבית בסגנונות הללו. קנאי הביבופ מצאו עצמם מחוץ לעולם הפופולרי. גם הם פחות קנאים ממה שזה נראה, בשנות החמישים כשהחל ההארד בופ הם הצטרפו, ולאחר מכן חלק קטן מהם גם לג'אז החופשי.
אחד ממבקרי הג'אז שהיו באמת מהקבוצה של המתקדמים היה מקס האריסון. האריסון היה אחד מהראשונים שראו בג'אז צורך בהתפתחות המבנה ושינויו. אחת הבעיות בביקורת של האריסון היתה בכך שהוא התבסס באופן קבוע על השוואה להתפתחות המוזיקה הקלאסית. האריסון ראה בהתפתחות סגנונות מוזיקלים מסלול מסויים שקשור במוזיקה קלאסית. תחילת הג'אז בעיניו היה במבט ברור, המוזיקאים שהיו מעל ומעבר לאחרים היו הללו בעלי התפיסות ההרמוניות המתקדמות, כגון אדי לאנג הגיטריסט, ביקס בידרבק החצוצרן, הפסנתרן ארט טייטום, והסקסופוניסט לסטר יאנג.
בתקופות שלאחר מכן היו אלו כגון צ'ארלי פרקר, פטס נבארו ואורנט קולמן הגיבורים שלו. תפיסתו של האריסון היא הבסיס התפיסתי שמרבית חובבי תפיסת הג'אז כאוונטגרד או לא כלום מציגים. האריסון היה חלוץ בביקורת שלו והפרשנות שלו משנות החמישים נראה שלא השתנתה כשמדובר בחובבי ג'אז עם טרמינולוגיית ה"מתקדם" בני ימינו. האריסון הוא פרשן הג'אז המנצח מבחינת כל הללו. עוד פרשן שהשפעתו ניכרת הוא גונתר שולר. שולר מגיע גם הוא מתפיסה של ראיית ג'אז מנקודת מבט של מוזיקה קלאסית, אך אצלו העניין הוא ניתוח מוזיקלי. שולר, מוזיקאי ומלחין בעצמו, שפעל במה שהוא עצמו כינה "הזרם השלישי", שילוב של ג'אז במוזיקה קלאסית, הכין את הכלים העיקריים שמביאים את הג'אז ובעיקר החופשי להיות במוטיבציה גבוהה להתחבר למלחינים קלאסיים מודרנים.
כמבקר בעוד האריסון הביא את המוטיבציה הפסיכולוגית, שולר הביא את המוטיבציה המוזיקלית למוזיקת ג'אז חופשי ואוונגרד להיראות כפי שהם נראים. עם הפיכת הג'אז למוזיקת האזנה החלה להיווצר דרישה ליצירת זרם מרכזי, כזה שאינו אוונגרד, אך בכל זאת שייך ל"מתקדמים". התרומה לזרם זה נעשתה על ידי רבים, ביניהם כותבים כראלף אליסון, לירוי ג'ונס (אמירי ברקה), דן מורגנשטרן, ורבים אחרים רובם ככולם של המבקרים שבפעלו משנות החמישים, כאשר בשנות השמונים חל משבר שאני אדבר עליו בהמשך שדרש בעצם התייחסות חדשה לעניין. כותבים כאמירי ברקה, ראלף אליסון וג'יימס לינקולן קולייר הגיעו מהעניין החברתי, אם כי מסקנותיהם היו שונות לחלוטין זה מזה.
מי שהניח את התשתית לזרם המרכזי בביקורת ג'אזהיו שניים, האחד שכבר דנתי בו בפרקים קודמים הוא לאונרד פדר. השני הוא בארי יולאנוב. יולנוב ביסס את התפיסה על בסיס סקסופון ומרבית הניתוחים שלו כיוונו ועסקו בעניין הסקסופונים. הוא חילק 3 זרמים, ה"מתקדם" (וודי הרמן וכולי) "ביבופ" ו"קול ג'אז" וניתח את ענייני הסקסופון בהם. יולאנוב היה אחד הראשונים שתמכו בביבופ וב"קול" ג'אז, ועקב אחרי הסצנה באדיקות עד שנהיה חזק בדת הקתולית והחל לעסוק בענייני דת ופסיכולוגיה ולנטוש את הג'אז. אבל לא היו רבים שעשו הרבה כמוהו עבור הפיכת הביבופ וה"קול" לזרם המרכזי של הג'אז. יולנוב רצה להראות קשר כרונולוגי בין הדברים והציג בספרו מצג של התפתחות לכאורה, מהספיריטואלס לבלוז ולג'אז ולביבופ וקול ומתקדמים.
רבים מהכותבים שבאו לאחריו בשנות השישים והשבעים ניזונו מעבודתו של יולאנוב לצד עבודתו של פדר. פדר היה עוד בעניין הסווינג, כך שבסופו של עניין, בהסתכלות על הג'אז והתפיסות שלו עד שנות השמונים בזרם המרכזי דיברו על מספר אמנים מהסווינג כדיוק אלינגטון, קאונט בייסי ואחרים, לצד אנשי הביבופ, מה"קול" ג'אז ווודי הרמן, וענייני "הזרם השלישי", כולם היו במידה כזו או אחרת בזרם המרכזי של הג'אז. בשנות השמונים מגיעים מבקרים חדשים, שמתחילים לאתגר במובן ההיסטורי. כתוצאה מכך מזדעזע הזרם המרכזי של הג'אז שעד אז היה על מי מנוחות למרות שהיו בו מספר עיוותים היסטורים ברורים שנועדו לשרת אנטרסים, מרגע הזעזוע נכנס דיון מחודש על מקומם של הללו שנפקדו במשך השנים כגון ניו אורלינס , הג'אז החופשי, והפיוז'ן זרמים שנדחקו בשנות השבעים והשישים לקרן פינה וכעת נפתח הדיון מחדש.
המשך יבוא…