תו הוא מגזין מוזיקה ואמנות היוצא פעמיים בשנה. עיקר הכתבות שם הן עניין לאקדמאים העוסקים במוזיקה בעיקר, מוזיקה שמעניינת את האקדמיה הישראלית כלומר מוזיקה קלאסית. בין הנושאים המועלים במגזין שאלות אתיות, כגון הקשר בין פוליטיקה לאמנות, אסטתיקה ועוד נושאים מתקדמים העומדים בפני עצמם.
מה שדי צורם לי לגבי האקדמיה ומוזיקה, זוהי העובדה שהאקדמיה כמעט ולא התקדמה מאז ימי הביניים בתחום המוזיקה, ממשיכים לדון ולנתח באותם כלים מיושנים. כמעט כל תחום אקדמי התפתח והתקדם ואילו המוזיקה נותרה במשך מאות שנים בלי שום פריצת דרך אקדמית, שום דרך חדשה לנתח מוזיקה וללמד מוזיקה באקדמיות השונות והדרך הישנה גם היא כמעט ולא התקדמה במשך הזמן הזה. תארו לעצמכם מצב שבפיזיקה היו ממשיכים לעבוד אך ורק לפי ניוטון, ופוסלים כל דבר שלאחריו.
המוזיקה הקלאסית לא עונה על כל צרכי האדם, במאה העשרים למשל נוצרו סגנונות עם מאפיינים שהמוזיקה הקלאסית התעלמה מהם. כשהרוקנרול פרץ היו כאלו שהתנגדו למוזיקה בצורה קיצונית ולא רק באוניברסיטאות, טענו טענות שונות נגד המוזיקה, רובן חשוכות למדי שנגזרות וזהות לדעות של ימי הביניים. כיום הציבור בעולם כבר אימץ את הסגנונות הללו, אבל הבשורה לא הגיעה מספיק לאוניברסיטאות.
למרבה המזל מוזיקאים שיוצאים מהאקדמיה אל החופש בתחומים המתקדמים של ימינו, מרחיבים את היריעה המוזיקלית שלהם באלמנטים שהאקדמיה לא מודעת להם ויוצרים מוזיקה עם מאפיינים חדשים. ואולי זו הגדולה של האקדמיה, השמרנות הקיצונית מוציאה לשוק אמנים שהקדישו הרבה זמן תחת משמעת קפדנית בשביל ללמוד בסיס מוזיקלי ותאוריה, מיושנת אבל איתנה, כזו שאפשר להסתדר איתה גם כיום בשביל דברים בסיסיים.
