תרשים תתי-סגנונות בג'אז

למי שמתעניין בתרשים של תתי סגנונות הג'אז הרי שיש אתר בשבילו. ניתן להקליק בתרשים על תת-הסגנון הרצוי ולקבל קישורים רלוונטיים שלא תמיד עובדים אגב. לני טריסטנו אפילו מקבל דף מעניין הנוגע לתרומתו לקול-ג'אז וייתכן ויעדכנו את האתר הזה ככה ששווה לשים במועדפים ולחזור מידי פעם. התרשים מתעלם מסגנונות כמו הסול-ג'אז למשל ופחות מתמקד בוריאציות של הביבופ.

בנושא הג'אז האירופי, לפי התרשים הוא החל רק ב-1970. אז למה בכלל להביא את התרשים הזה אם הוא כל כך לא מדוייק? הקריאה הנואשת של יוצר האתר לעזרה גרמה לי לפרסם את זה בגלל שהרעיון שלו טוב, זה שאין לו מספיק ידע בשביל לכסות את זה זה לא נורא. והנה האתגר האמיתי, מי שיכול להרים פרוייקט "גנום מוזיקלי" באנטרנט רעיון למחשבה. בהצלחה.

ראיונות עם אנשי ג'אז

ראיונות עם אנשי ג'אז הסעירו מאז ומתמיד את חובבי הז'אנר. במידה רבה נושא הראיון הוא מודרני, אין ראיונות מתועדים של ממש עם מוצרט או בטהובן, למשל, או עם הרבה דמויות מההסטוריה. לעומת זאת בעידן שלנו עידן שהתקשורת בין האנשים היא מכיוונים רבים ושונים, למשל הכיוון של ראיון שהוא זווית ייחודית התלויה בשאלות של המראיין ובהיענות של המרואיין, הוא כיוון המאפשר הצצה לתוך אדם אחר, בדר"כ מישהו שהגיע להישגים בתחום מסויים, מכיוון של המראיין והקהל.

במקרה של הג'אז, מדובר במוזיקה שהיא כמובן לא קלה להבנה וגם אם מאזינים לקטע מסויים פעמים רבות הרי שיש דברים הנעלמים מאוזנו של המאזין, לעומת זאת באמצעות קבלת תובנות מסויימות לגבי המוזיקה ניתן לשפר את ההנאה. ובראיונות ניתן לקבל טיפים מעניינים בנושא מטובי המוזיקאים.

מיילס דייויס ממשיך לצבור הכרה

הפעם הוא מוכנס לרשימה אקסלוסיבית בלתי תלויה בסגנון מוזיקלי. לפני כמחצית השנה הוא גם נכנס כאמן להיכל התהילה של הרוק, דבר שגרם לחלק להרים גבה שהרי דייויס מזוהה עם ג'אז והוא אחד הגדולים והמפורסמים בתחום. אלא שההשפעה שלו על אמני רוק כמו גם המעבר שלו מג'אז לפיוז'ן עשו את הרושם שלהם ונראה כי מיילס דייויס הוא אמן הג'אז המוערך ביותר בתחום הרוק, או לפחות אחד המוערכים ביותר והמשפיעים ביותר על הרוק מתחום הג'אז, במידה רבה מספיק בשביל שיחשבו שהוא ראוי להכנס להיכל התהילה של הרוק כאמן מן המניין.

היכל התהילה שאליו נכנס כעת אינו גורם לתמיהה שהרי מעטים מסופקים לגבי תרומתו ולגבי תרומת הסגנונות המוזיקליים שסייע לעצב למוזיקה בכללה. בעת קבלת הפרס הנוכחי התגברו השמועות סביב העניין שמתבשל כעת סרט ביוגרפי אודות מיילס דייויס שעתיד לצאת בחודשים הקרובים או בשנים הקרובות לפרסום, מה שיכול להיות מעניין מאוד עבור רבים, סרט שעשוי לחשוף עוד פרטים מחייו ואישיותו, ובכלל גם מי ש"שתה" בצמאון כל פרט אודות מיילס במשך השנים, וקשה להפתיע אותו במשהו חדש, הרי שגם עבורו סרט כזה יכול לפחות להמחיש ויזואלית את תולדות וקורות חייו של מיילס דייויס.

פרוייקט חדש לדיאנה קרול ואלביס קוסטלו – תאומים

דיאנה קרול הנשואה לאמן הרוק/פופ המתוחכם אלביס קוסטלו,היא אחת הזמרות ג'אז/פופ הפופולריות כיום. כעת הזוג צפוי להתמודד עם הרחבת המשפחה בתאומים העתידים לבוא. קרול מתרגשת בעיקר מכך שהתינוקות שברחמה יכולים לשמוע אותה שרה. קרול כבר בת 41 והיא מתכננת לשים את המשפחה מעל הכל. קרול ממשיכה לעבוד על אלבום חדש תוך כדי, וזוהי הזדמנות מצויינת לסקור את הקריירה של הזוג בקצרה.

דיאנה קראל היא אחד הכוחות של הג'אז הווקאלי של ימינו, נוגעת בין הג'אז המנומס לבין סגנונות ג'אז אחרים. ריי בראון הבסיסט גילה אותה,נערה שתפקדה היטב כזמרת בחוגי הקרובים לחוגי הג'אז, והוא הכניס אותה לחוגי הג'אז. הרקע שלה מהבית היה לא יותר מאשר התקליטים שאביה השמיע לה וכשהיא מושפעת מזמרים כנאט קינג קול היא פיתחה סגנון משלה והחלה לקבל הכרה. בשנות התשעים כבר פרצה קדימה והיתה לאחד הכוחות החשובים בחיבור שבין הג'אז הווקאלי הרך לבין קהל של מוזיקת פופ.

אלביס קוסטלו היה לאחד הכוחות המעניינים של המוזיקה הפופולרית כבר בשנות השבעים, כשתקליט הבכורה שלו ב-1977 My Aim Is True זכה להצלחה. ב-1979 Armed Forces הקנה לו מקום כאחד היוצרים החשובים של המוזיקה הפופולרית, כאשר הצליח לייצר מוזיקה שהיא גם איכותית, גם בעלת מסרים, ובנוסף שהצליחה במבחן של קהל רחב במצעדי הפופ והמכירות השונים. מאז הוא המשיך לפעול ולייצר בתחום המוזיקה ונותר ברשימת האמנים האיכותיים של הפופ. קוסטלו הוא אחד האמנים ההמשפיעים במוזיקה של 30 השנים האחרונות כאשר מוזיקאים ראו בו מודל לאיכות במשך השנים.

בלוז לבן, בעד או נגד?

פול גרון הוא אחד הכותבים החשובים בנושא הבלוז. אתר בלוזוורלד מביא כאן כתבה שגרון כתב, שנושאה הוא הבלוז הלבן, נושא שמצוי על הפרק כבר חמישים שנים. בשנת 1958 כשביג ביל ברונזי הלך לעולמו סברו רבים שמדובר באחרון הבלוזיסטים האותנטיים. בשנים שלאחר מכן לא רק שנתגלו הרבה בלוזיסטים מהדור הישן, אלא היתה די התעלמות מכך שהבלוז היה סגנון חי וקיים ופופולרי. אמנים כמו סלים הארפו, ג'ימי ריד, בובי בלאנד, בי. בי. קינג, אלברט קינג ואחרים המשיכו להיות פופולאריים עד לשנות השמונים.

ומאז שנות השמונים יש עדיין את סגנון הבלוז-סול שעדיין ממשיך להיות חי ובועט בקרב האפריקאים-אמריקאים אפילו כיום יש עדיין אחוז מסויים שעוקב אחרי המוזיקה הזו. כל זה סבל מהתעלמות ממושכת. מגזין ליבינג-בלוז ואחרים לקחו על עצמם את האחריות לקבוע בתוכן שלהם עדיפות לסגנונות הבלוז שנראו להם שורשיים יותר ולדחוק סגנונות מודרניים שהתפתחו. רק השנה ליבינג-בלוז היכה על החטא הזה כאשר החל להכניס את הבלוז-סול חזק יותר לתכנים שלו, כאילו חיכו שהסגנון ימות בשביל להתחיל להתייחס אליו.

אם ללבנים אסור לנגן בלוז, בין אם מסיבה של חוסר באותנטיות או מסיבה שהם תופסים מקומות עבודה של שחורים, הרי מדוע יכולים לבנים לכתוב ספרים על הבלוז, לערוך מגזינים, לקבוע מה אותנטי ומה לא, וכולי? כמובן שזה אבסורד, הרי גם כאן ניתן לטעון כי נלקחו מקומות עבודה וכי יש בכך חוסר באותנטיות.

צריך להסתכל על הדינמיקה שבה הדברים כבר מצויים, הבלוז הוא מוזיקה שמשותפת כבר זמן רב ללבנים ולשחורים כאחד ולמרות שרוב המועדפים שלי הם שחורים זה לא מונע ממני להנות מבלוזיסט לבן טוב בין אם הוא שר, מנגן, כותב ספר, או עורך תכנים של מגזין. אם אהבתי-קניתי ואם לא אז לא.