קטגוריה: כללי

אלמור ג'יימס האגדי (Elmore James) היה בן 45 בעת מותו. היה זה ב-1963 עת שהה בביתו של הומסיק ג'יימס, קרוב משפחה וחבר בלהקה של אלמור. היתה זו תקופה של התעניינות רבה ומחודשת באלמור, היו אלו 4 השנים האחרונות של חייו שזכה סוף סוף לקבל את המעמד הראוי לו, של מלך גיטרת הסלייד. חלפו 43 שנים מאותם רגעים שבהם היה הומסיק נגן בלהקתו של אלמור, והנה השבוע הומסיק הלך לעולמו.

הומסיק היה פעיל במשך השנים, הוא ניסה להחיות את הסגנון של אלמור, אולי להכנס לנעליו כאשר אחז בעצמו בגיטרת סלייד, אבל זכה להצלחה חלקית בלבד. הוא השתתף בהקלטות האגדיות Chicago/The Blues/Today בשנת 1965, ובשנות השבעים הספיק להופיע באירופה בנוסף להופעות שלו באמריקה. הפריטה שלו ביד ימין היתה שילוב של טכניקה של נגני באס ונגני גיטרה, אבל היה חסר לו הצליל והעוצמה של אלמור. הומסיק מוערך כבן 90-100 במותו.

Jay McShann יזכר יותר מכל כמי שנתן לכשרונות יוצאי דופן את הבמה. חובבי הג'אז בוודאי יודו לו על חלקו בגילוי העילוי, צ'ארלי פארקר, אותו מקשאן כלל בלהקה שלו בתחילת שנות הארבעים. היתה זו ההזדמנות הראשונה של פארקר האגדי להקליט, והקלטות אלו נותרו אגדיות וקסומות ועד היום רבים מנסים להבין ולמצוא בהן את הגיצים והניצוצות הראשונים של הביבופ דרך הקלטות אלו, הביבופ שפארקר תרם להפצתו אולי יותר מכל אחד אחר.

גם אנשי הבלוז יודו לו על חלקו בגילוי ג'ימי ווית'רספון. מקשאן שיתף פעולה במשך השנים עם רבים וטובים, ונותר אחד מהעדויות למה שהתרחש בעולם הג'אז , עולמן של הביגבנדס והבופרים של שנות הארבעים, רגעים היסטוריים חשובים בהתפתחות המוזיקה של המאה העשרים שמקשאן נכח בהם. למקשאן יש אתר אנטרנט. אפשר למצוא גם מספר ראיונות לגבי חלקו החשוב בסצנה של קנזאס סיטי. מקשאן השאיר סיפור חיים שהוא חלק ממורשת הג'אז, חלק מהתהוותה והפיכתה למוזיקה יותר ויותר מתוחכמת, יותר ויותר מתקדמת. מקשאן עצמו היה פשוט בגישתו לכאורה, מהדור שרצה בלוז ועוד בלוז ועוד בלוז, אבל מי יודע מה היה נהיה עם צ'ארלי פרקר אם לא היה מתחיל שם?

הרוק הקלאסי הוא קלאסיקה עבור חובבי הפופ מזה שנים. לפני הפיכת הירוקים לדבר החשוב היחיד במוזיקה הפופולארית, הם היו אמנם דבר חשוב אבל היה חשוב גם שלמוזיקה יהיו איכויות נוספות. הרוק הקלאסי האמיתי חוסל מוקדם מאוד, בכתבה הבאה התייחסו גם לרוק שבא אחרי הקלאסי מה שנותן לו עוד כמה שנים טובות, אבל כשמדברים על הרוק הקלאסי אפשר אולי להסתפק בשנים 1966-1972, אלו היו השנים העיקריות שבהם אפשר לדבר על רוק קלאסי. לאחר מכן היו להקות שעשו רוק קלאסי אבל הן היו במיעוט, הזרם המרכזי כבר היה בכיוון אחר לגמרי. לפני 1966 הרוק היה נאיבי מידי, היו אלו הלהקות הראשונות שהרוק שלהם היה רך והנגנים העיקריים לא הגיעו עדיין לשיאם, הם עדיין לא הבינו את הבלוז.

ההגדרות הבסיסיות כבר היו, אבל רק ב 1966 הבשיל הסגנון והשיא נמשך עד בערך 1972, אולי 1973, כאשר היה ברור שהשיא כבר מאחור וצריך לנסות כיוונים חדשים. למרות שהרוק הקלאסי נמשך רק שנים ספורות, עדיין נמשכה מוזיקה טובה לצאת מהרוק עד שלהי שנות השבעים. ומכאן אני משאיר לכם לקרוא את הכתבה על 10 השירים שבעצם חיסלו את המאפיינים האיכותיים של הרוק ושלחו אותו למחוזות שבהם הדבר היחיד החשוב הוא הכסף. מוזיקה מיידית שעושה כסף רב אבל אחרי זמן קצר אין לה משמעות היסטורית רבה או תרומה משמעותית להיסטוריה של המוזיקה. למרות זאת מוזיקת הפופ היא חשובה אמנם אבל ככלל יותר מאשר הפרטים שבה: היא מראה לאיזה כיוונים העדר פונה, כמובן שמדובר הרבה פעמים במקומות שבהם יש הרבה עשב שקל לעכל אותו ובכמויות גדולות, גם אם הוא לא מזין במיוחד ואין בו את המרכיבים התזונתיים האיכותיים הנדרשים…

נגן הבלוז רוברט לוקווד ג'וניור (Robert Lockwood Jr.), מאחרוני אגדות הבלוז של הדלתא ושיקגו, הלך לעולמו. למרות היותו בן 91, הרי שהשבץ בו לקה הפתיע מאוד את עולם הבלוז, לוקווד היה ידוע בבריאותו הטובה ואורח החיים שלו היה בניגוד לסטיגמה של אנשי הבלוז, בריא. כתוצאה מכך היה בכושר נגינה גבוה ממש עד ליום שבו קיבל את השבץ, ב-3 בנובמבר 2006, מאז גופו נאבק בשבץ במשך 20 יום עד שהוכרע. לוקווד אף טען לפני כשנה כי הוא בכושר הטוב ביותר שבו היה בחייו, הוא הנהיג הרכב פעיל עד ליום מותו בראשותו ופרט לנגינה והובלת ההרכב הוא ניגן גם קיטעי סולו אקוסטיים. אנשי הבלוז בקליבלנד, מקום מגוריו בעשרים שנים האחרונות, בשיקגו, מקום בו היה פעיל שנים ארוכות לפני כן, ובדלתא של המיסיסיפי, שם החל את הקריירה שלו, נזעקו מהמוות המפתיע וכל חובב בלוז מרכין ראשו לאור פטירתו המותירה חלל ריק.

לוקווד נולד ב-1915 בארקנסס שבדרום ארה"ב. בגיל צעיר פגש את רוברט ג'ונסון האגדי (Robert Johnson), אותו זמר מפורסם שלפי האגדה מכר את נפשו לשטן בעבור כישורי נגינה יוצאי דופן. ג'ונסון היה נשוי לאמא של לוקווד, למרות שפער הגילאים ביניהם היה ארבע שנים בלבד, והשניים התיידדו. לוקווד הוא היחיד שלמד באופן ישיר מרוברט ג'ונסון את רזי הנגינה הבסיסיים. לאחר הירצחו של ג'ונסון ב 1938 נהג לוקווד להסתובב עם Sonny Boy Williamson השני, נגן המפוחית המפורסם מהדלתא. כשסוני בוי הגיע להלנה, ארקנסס שם שידר בתחנת הרדיו המפורסמת לוקווד נהג להתלוות אליו. ב-1941 חברת בלובירד, החברה הגדולה והמצליחה ביותר של הבלוז העירוני בשיקגו באותה תקופה גילתה אותו והוא הקליט עבורם 4 שירים, שניים הפכו לקלאסיקות : Little Boy Blue לצד Take A Little Walk With Me, קלאסיקות שהפכו להשראה עבור רבים בשיקגו ובדלתא. היתה זו התקופה שבה נגני בלוז מהדלתא החלו להצפין לכיוון שיקגו, ולוקווד היה אחד מהם והשתתף בגיבוש האגדי של השיקגו בלוז המתחדש של החל מסוף שנות הארבעים, לצד נגנים כ Muddy Waters, Little Walter, Sonny Boy Williamson II ואחרים.

לוקווד היה לאחד הנגנים המשפיעים ביותר על שיקגו, מוזיקאי של מוזיקאים. העבודה שלו בליווי אחרים היא קלאסיקה בפני עצמה, ההקלטות עם Otis Spann, סוני בוי וויליאמסון, ליטל וולטר, Big Walter ואחרים היא ההוכחה לחשיבותו הגדולה בעיצוב השיקגו בלוז. בנוסף, יחד עם חברו Johnny Shines נשאו השניים את דגל הדלתא בלוז במשך שנים ארוכות, ולא מרצונם השניים נשאו את המוזיקה של רוברט ג'ונסון אותה ייצגו עבור העולם כשני נציגים אותנטיים, שיינס שהיה בן לוויה של ג'ונסון ולוקווד שלמד ממנו באופן אישי, המוזיקה שלהם היתה מתוחכמת וחדשנית בדיוק כמו של ג'ונסון.

למרות היותו ברגעים היסטוריים אלו, לא זכה למעמד של כוכב מחוץ לעולם הבלוז, לא ברמות של האחרים עקב שיכולת השירה שלו היתה פחות חזקה מיכולת הנגינה. במידה מסויימת היה בצילם של אחרים למרות שהתרומה שלו היתה לא פחותה ואף גדולה יותר מהם, לוקווד המשיך לנגן ולהתפתח במשך השנים ופנה לכיוונים רבים מעבר לבלוז, השתמש בגיטרה חשמלית בת 12 מיתרים לצד גיטרות אקוסטיות ואולי אם היה בעל קול חזק יותר ייתכן והיה מצליח למשוך את הבלוז יותר לכיוונים אלו.

עם מותו יהיה קשה יותר בעתיד להבין את הבלוז של הדלתא ושל שיקגו. לוקווד היה עד למותו דוגמא חיה.

בשנות השישים להקת האבנים המתגלגלות (The Rolling Stones) היתה לאגדה. החל משנת 1964 עת פרצה לתודעה של מליוני חובבי מוזיקת הרוק, ה-מוזיקה של התקופה, ועד ימינו האבנים המתגלגלות זהו שם נרדף לרוקנרול. באמצע שנות השישים ניטש מעין מאבק להיטים בין האבנים לבין החיפושיות (The Beatles) כאשר החיפושיות שהיו מעט יותר פופולאריים ייצגו את הילדים הטובים, ואילו האבנים ייצגו את הילדים הרעים של המוזיקה של התקופה.

הלהקות ייצגו רפרטואר שונה אך עם מוטיב מרכזי משותף בתחילה, הרוקנרול של אמנים כ Chuck Berry ודומיו היה משותף לשתי הלהקות כהשפעה ראשונית. ככל שהשנים חלפו נטשו בהדרגה שתי הלהקות את הרוקנרול הישן ופנו לכיוונים שונים לחלוטין, אך התחרות הסמויה נותרה במידה רבה חלק מהעניין של התקופה. לקראת סוף שנות השישים עברו שתי הלהקות משברים, החיפושיות לבסוף התפרקו, האבנים עברו משבר כאשר גופתו של מייסד הלהקה בראיין ג'ונס (Brian Jones), נמצאה בבריכה הפרטית של ג'ונס בחווילתו, וזאת זמן לא רב לאחר שפוטר מן הלהקה.

חברי הלהקה טענו כי ג'ונס אינו מתאים עוד לכיוון של הלהקה, שהוא סובל מהתמכרות קשה לסמים ועוד טענות מהן נגזרה ההחלטה להפרד ממנו. במשך השנים האבנים המשיכו להיות להקה מגובשת והם פעילים אפילו בימינו, אלא שהמסתורין סביב מותו של ג'ונס נותר רב גם כיום. במשך השנים אוהדיו של ג'ונס הכחישו את האפשרות שהוא מת כתוצאה מתאונה כנגד הסברה היתה שהיה שיכור ומסומם ופשוט טבע, הם ממשיכים וטוענים כי מצאו ראיות לכך שג'ונס לא שתה כמות אלכוהול גדולה ושלא היה מסומם בעת שטבע. חלק מהמסתורין נובע ממסיבה פרועה שהיתה בביתו של ג'ונס שבסיומה או במהלכה ככל הנראה הוא מת. בין השאר אוהדי ג'ונס מדברים על רצח, וכאשר מדברים על אירוע שאירע לפני כמעט ארבעים שנים, למרות שלנו זה נראה רחוק, לאוהדי ג'ונס זה נראה כאילו זה רק היה אתמול, והם ממשיכים לחקור ולהתעניין באירועים שקדמו למוות המיסתורי. לפני כשנה ייצא הסרט "Stoned" שדן בנושא בראיין ג'ונס והתקופה ואולי במידה מסויימת מעניק לכוכב הרוק הזה קצת חסד היסטורי.