מונק + קולטריין, הסיפור מאחורי האלבום

והרי הסיפור על היעלמות הקלטות ג'אז חשובות לזמן רב כל כך, למרות שהיו מתחת לאפם של כל המומחים. במשך קרוב לחמישים שנים נותרו הקלטות נדירות ביותר אלו של הרכבו של תלוניוס מונק עם ג'ון קולטריין הצעיר מתחת לפני השטח. ב-29 לנובמבר 1957 בקרנג'י האל המפורסם , ההקלטות הללו הוקלטו, כל זאת בשביל להיעלם בארכיון של ספריית הקונגרס האמריקאית למשך 50 שנים.

בינואר 2005, תחת הפרוייקט של העברת האוצר הצפון בספרייה לפורמט דיגיטלי, מצא לארי אפלבוים את ההקלטות הללו זנוחות להן. לא היה ידוע רבות על ההקלטות הללו, היו הקלטות משותפות מאוחרות יותר, כשקולטריין הגיע כממלא מקום להרכבו של מונק, אבל ההקלטות הללו עצמן נותרו עלומות. במשך השנים כמעט ולא דובר על ההקלטות הללו וההקלטות האחרות של שני האמנים יחד לא היו באותה רמה של המאסטרים שנתגלו בארכיון, מבחינת איכות הסאונד, הקלטות נקיות ונטולות רעשי לוואי שכאלו של שני האמנים לא היו בנמצא. לעיתים הדברים שמחפשים נמצאים במקום שהכי הגיוני למצוא אותם, ופשוט אף אחד לא טורח לחפש דווקא שם. בינינו, מי מאמין שאם יפתח את הבויידעם שבביתו, ימצא דווקא שם ארגז של מטבעות זהב עתיקות?

לידבלי, אמן הפולק האמריקאי המוקלט הראשון

לידבלי הוא אמן הפולק האמריקאי המוקלט הראשון. לאור הביוגרפיה המושקעת באתר הזה, יש צורך לדון מעט בכתוב שם. קצת רקע, לידבלי הורשע ברצח ונידון ל-10 שנות מאסר כאשר נתגלה ע"י הפולקלוריסט ג'והן לומקס. לומקס, הצליח להביא לשחרורו במחילה של לידבלי לצורך הפיכתו לנגן הבית שלו, נגן שהקליט עבור לומקס וסייע לו למסד ולעצב את הפולק האמריקאי על גווניו לזרם מוזיקלי ולחקוק אותו בתודעת הציבור האמריקאי ככזה.

march.gif

הופעה ראשונה בניו-יורק, 1934 לידבלי, ג'ון לומקס ושחקנים מקצועיים

טיב היחסים בין לומקס ללידבלי נמדד בדרכים שונות. רבים מתקוממים על שימוש שעשה בלידבלי, כמו בתמונה לעיל כשהלביש אותו בבגדי אסיר והציגו לראווה בניו-יורק, אחרים מברכים על כך שהציג את האמת, ובשורה התחתונה, אלן לומקס שהוא בנו של ג'והן לומקס היה זה שהמשיך את עבודת אביו הזקן וירש את מקומו ב-1939, והוא המשיך את אביו ככה שבשנות השישים הגיע למצב של בום אדיר של מוזיקת פולק אמריקאית, בום שהגיע לכל מקום בארה"ב ואירופה ולא ניתן היה להתעלם ממנו. לידבלי נפטר בשנת 1949 ולמרות שכאישיות היה רוצח שהורשע יותר מפעם אחת, הרי שמבחינה מוזיקלית הוא סייע לעצב יותר מכל אחד אחר את מה שאנחנו מכירים כיום כפולק אמריקאי, מוזיקה עתירת גוונים שממנה נוסדו כמעט כל הסגנונות המוזיקליים של המאה העשרים בעולם כולו.

"מא" רייני, ביתה שופץ והיה למוזיאון…

הזמרת "מא" רייני נולדה ב-1886. מגיל צעיר החלה להשתתף בהופעות הוואודוויל והמיניסטריאל, הופעות אומנותיות שבדר"כ כמו קרקס נדדו ממקום למקום. לבמות נודדות אלו נילוו אמנים שהדפקו על שעריהן והמוכשרים קיבלו הזדמנות להשאר. החל מתחילת המאה היא קנתה לעצמה שם , בשנים 1902-1904 היא החלה להתפתח לכיוון של אחת האמניות המפורסמות של הוואודוויל. סגנון השירה שלה היה מחוספס וישן והיא עשתה זו כה טוב, שרבים ראו בה את הדוגמא הטובה ביותר למוזיקה של העבר.

לאחר שבשנת 1923 חברת קולומביה החתימה את בסי סמית' זמרת צעירה וכאריזמתית שהפכה בין לילה לכוכבת על, חיפשה חברת פאראמאונט זמרת כדוגמתה. שהרי להיטיה של בסי סמית' שוברים שיאים במכירות, וזאת למרות שהיא מבצעת שירים שכבר הוקלטו ע"י זמרות אחרות. פאראמאונט כמו כל החברות הבינו שהסיבה נעוצה בביצוע, בסי סמית' זמרת וואודוויל מגיעה עם יכולות אדירות שצברה בתחום ולכן זמרות שלא מגיעות מהרקע הזה ושלא מוכשרות כמוה יצליחו פחות גם אם מדובר באותו שיר בדיוק, הביצוע עצמו, חשוב מאוד.

החיפושים של פאראמאונט לא ארכו זמן רב מידי, הם גילו כי מי שבסי סמית' הצעירה הושפעה ממנה ולמדה ממנה, זמינה עובדת ופועלת ופופולארית בוואודויל. פאראמאונט החתימה את מא רייני ועלתה על הגל הנכון, למרות היותה חברה קטנה בהרבה מקולומביה, היא הצליחה להתחרות בה. בסי סמית' נותרה המלכה, אבל "מא" רייני היתה קרובה אליה מאוד וזכתה לכינוי האמא של הבלוז בהיותה שרה בסגנון הישן, בהיותה כאריזמתית, גדולת מימדים, ובהיותה מבוגרת יחסית אם כי היו זמרות לא פחות מבוגרות ממנה.

שיפוץ הבית והפיכתו למוזיאון צברו תאוצה עת ב-1997 בי בי קינג התנדב לנגן קונצרט שכל הכנסותיו יוקצו לטובת שיפוץ ביתה של מא רייני והפיכתו למוזיאון. מאז מותה של הזמרת בשנת 1939, היא לא נשכחה ונותרה אגדית. אמנים המשיכו לחקות ולהעריץ את סגנונה בתחום הבלוז והג'אז, זמרות הושפעו ממנה, והיא המשיכה לזכות בפרסים, מאמרים וספרים לאורך השנים. שיפוץ הבית והפיכתו למוזיאון אם כן זה דבר מתבקש בהיסטוריית המוזיקה האמריקאית, רייני הותירה חותם ענק בשנות העשרים והשפעתה על הג'אז והבלוז נותרה חקוקה.

בליינד מיסיסיפי מוריס

יש עדיין נגני בלוז במיסיסיפי, ויש אפילו ביניהם כאלו שהם עיוורים כמיטב המסורת, ואפילו יש סרטון שמוכיח את זה. סרטון זה של עשרים דקות יכול לתת מעט מההבנה לתחושות של מה שהיה מאוד פופולרי בעבר, ברמות של אורח חיים עבור נשים רבים בדרום ארה"ב בעיקר בקרב האפריקאים-אמריקאים. למרות שהמוזיקה הוספדה עשרות פעמים, מתברר שאפשר עדיין למצוא אותה גם במאה ה-21.

לא תמיד ברור כיצד מוזיקה קמה ונעלמת, והיסטוריונים של מוזיקה תמיד מצאו את עצמם מתקרבים לתשובה אבל בדר"כ לא ממש מוצאים אותה, אבל תמיד טוב לראות ראיות לכך שהיא היתה קיימת, לכל הפחות ומה שאנחנו רואים זה ללא ספק משהו היסטורי, כוחו של היחיד ושל הקבוצה, מוזיקת הבלוז שהיתה המזור של האפריקאים-אמריקאים על גווניה מימי העבדות ועבור חלק גם בימינו.

ביל פריסל, רון קרטר ופול מוטיאן – אלבום חדש

אלבום חדש, והפעם שילוב של שלושה ענקים. בשנה שעברה עת רון קרטר ביקר בארץ הוא הסכים לצ'אט ב-YNET שבו גולשים שאלו אותו שאלות הנוגעות הן לעבר שלו והן לעבודתו כיום. קרטר ענה על השאלות ולאחר מכן הגיע להופעה מרתקת בזאפה.

באותו צ'אט בפורום של ווינט שאלתי אותו לגבי שנות השישים והיום, לגבי זה שבשנות השישים הרכבים רבים היו אול-סטאר, כלומר הרכבים שבהם כל נגן היה עצמו מוביל להקה משובח בפני עצמו, בעוד בימינו זה נדיר. והנה קרטר כעת משתף פעולה עם שני ענקים אחרים. העונג כולו שלי להאזין לאלבום הזה, אני אוהב את העבודה של קרטר עם הלהקה שלו, מצד שני אני גם אוהב לראות התנגשויות מוזיקליות כגון זו שצפויה באלבום החדש. אני כבר לא יכול לחכות שהאלבום יגיע אליי. נשתמע.