יונתן קוטנר כתב מאמר מרתק אודות נאמנות נמוכה: רגשות ומחשבות בנוגע למצב התרבות (לרבות המוזיקלית) בארץ אך הותיר אותי עם מספר דברים שבעיני חשוב לציין אותם, למרות ההסכמה שלי עם חלק מדבריו, נראה לי שחסר דיון בתהליכים השונים שמרכיבים באמת את עולם התרבות והאמנות בארץ, ותופעות שונות המושפעות מכך. חלק מהעניין של תרבות מתחיל דווקא בקבוצה של אנשים שעושה דברים בדרך מסויימת, יש לה שפה או עגה או מבטא משלה, יש לה ימים מיוחדים שהיא חוגגת, המוזיקה שהתרבות מציגה היא מאופיינת, וסוגי האמנות בהן היא עוסקת הם מסויימים.
האמנות למעשה היא השפה שבה תרבות מדברת. תרבות היא הרי איזשהו משהו שמבוסס על כמות של אנשים שכל אחד מהם יש לו רמת מחוייבות לתרבות, ורמת המחוייבות הזו יכולה להיות שונה מאוד בין הפרטים השונים, גם הללו שהם בני אותו הדור. כאשר מדובר בדורות שונים, ההבדלים הם ברורים, והאמנות משוחחת על הדברים הללו, היא השפה של התרבות, בניגוד לשפה המדוברת של האנשים בתוך התרבות, האמנות כוללת את ביטויי היצירה, ההתמודדות, והחברה שממנה מורכבת התרבות, על דורות שונים ורומות מחוייבות שונות.
התקשורת היא דבר שונה. בבסיס התקשורת נמצאים מסרים, המועברים על ידי שליחים אל נמענים. עד ימינו לשם הדוגמא, בחצרות החרדים ישנם שליחים שתפקידם להעביר מסר באופן אישי, שזה סוג אחד של תקשורת, האיגרת, והסוג השני הוא הסוג של הפשקוויל או המודעה. ההבדל בין שני הסוגים הוא שהאיגרת נשלחת השליח צריך לוודא שהיא הגיעה ליעד שלה. המקרה השני, המודעה, השליח רק מעביר אותה הלאה בלי לדעת לאן היא תגיע.
המקרה הראשון של האיגרת הוא סוג הודעה שנשלחת פעם אחת. המקרה השני, הודעה מסויימת עשויה להיות מופצה פעמים רבות. לראשי ממשלה, ראשי מדינות, שרים שגרירויות ועוד יש שליחים. גם לאנשי עסקים יש לעיתים שליחים. כל אדם עשוי להזדקק לשליח, משלוח דואר, וכדומה. התקשורת הפכה במשך השנים למנגנון של הפצת מסרים מהסוג השני. למשל, משרדי פרסום כיום, שגם הם עוסקים בעיקר עבודתם בשיגור מסרים והפצת שמועות בקרב הציבור, פונים לתקשורת בשביל שתפיץ זאת עבורם.
כותב יונתן קוטנר:
בואו נדבר לרגע על התפקיד של התקשורת, זו שעוסקת בתרבות לפחות. מצד אחד, יש לנו את היוצרים. מהצד השני, יש לנו את העם. התפקיד של התקשורת הוא לתווך בין שני הצדדים האלה, כדי להקל על העם לקבל החלטות צרכניות בצורה נבונה ומושכלת.
התפקיד של התקשורת במובן של ייצוג תרבות היה ונותר מבוסס על פופולריות בצורה כזו או אחרת. מאז כניסת העידן הממוחשב, איבדה התקשורת המסורתית מיכולתה לקבוע מה יהיה פופולרי, וזה יוצר מבוכה בקרב התקשורת הזו, שלא ברור לה עצמה מה תפקידה. כמו הביצה והתרנגולת, או "המפץ הגדול" ו"הגריסה הגדולה", מה קודם למה, הקובעים בתקשורת הם שמכתירים את מלכי הרייטינג, או שמלכי הרייטינג הם הללו שמכתירים מי יקבע בתקשורת?
גופים תקשורתיים מסוימים מתפקדים בתור שומרי-שער, Gatekeepers, שאמורים להגיד לנו מה מומלץ ומה לא. כשגוף תקשורתי מגיע לגודל מספיק, הוא נהיה קובע דעת קהל.
אני רוצה לחזור לתפקיד התקשורת והתפתחותו של התפקיד הזה. כבר בשלב מוקדם הבינו מנהיגים שהתקשורת היא כלי לעיצוב דעת קהל. אנשי תקשורת מובילים היו הללו שיכלו לשמש את התפקיד הזה, לעצב את דעת הקהל ולנווט אותה כמו שמנווטים עדר עיזים. אך לאו דווקא מה שהתקשורת הפיצה ועיצבה את דעת הקהל אליו היה איכותי. למעשה, זה תלוי מאוד בדברים רבים, פעמים רבות התקשורת הפיצה דברים שמשרתים אנטרסים מסויימים, כאשר עניין האיכות בעניינים אלו היה אחד המרכיבים בשיקלול אך ממש לא העיקרי. מי שיש לו קשרים מספיק לו לעבור סף מסויים של בינוניות בשביל שהתקשורת תתמוך בו, ולעומת זאת, היו גם מבריקים למדי שהתקשורת התעלמה ועדיין מתעלמת מהם.
יתר על כן, במשך השנים צרכני התקשורת נאלצו לבנות מסננים לקריאה וצפייה. בתוך התקשורת קודמו אנשי התקשורת הללו שיכולים לשווק לציבור כל מיני דברים, חלקם הזויים, שיקריים ולא איכותיים. הללו שיכלו לעשות זאת, עיצבו את דעת הקהל בקלות לכל כיוון בו חשקו. העניין הזה של "שומרי שער" היה עניין של שומרים עבור אנשים מסויימים, ולא עבור הכלל. עד היום התקשורת הממסדית ממשיכה לנסות לעצב דעת קהל, אלא שפעמים רבות הם מגלים כי דעת הקהל קשיחה, התקשחה באמצעות האינטרנט והחשיפה למקורות מידי רבים, וכך זה כבר לא פלסטלינה כחומר ביד היוצר.
מה שנותר ביכולתה של התקשורת זה בעיקר הגברת הלהבות והנמכתן. הציבור היום אינו זקוק לתקשורת בשביל לקבל מידע על המוזיקה שהוא אוהב, הוא יכול לקבל מידע כמה הוא אוהב את המוזיקה הזאת, וכמה הוא רוצה ממנה ממש ברגע זה, האם הרבה, או קצת. לא רק זאת, היום ראיון בעיתון או הופעה בתוכנית ביום שישי בערב בטלוויזיה זה כבר לא מה שהיה פעם כש-90% צפו באותו ערוץ, ולהגיע לטלוויזיה היה סף שמכניס אנשים למימד אחר של הכרה והצלחה. ערוץ 24 זו דוגמא, מי שמופיע בערוץ 24, מודיע לחברים שלו וככה מעלים קצת את הרייטינג אם הם באמת יצפו בזה.
הבעיה היא, חברים (מעבר תופים דרמטי) (אך נאיבי בו זמנית) – שהתקשורת שלנו איבדה את הרצון, אולי את היכולת, ובהחלט את האינטגריטי לעשות מה שלעזאזל בראש שלה, ובלב שלה.אין לי שום בעיה עם עורכים מוזיקליים שמקדמים תכנים שלא מעניינים אותי. זכותם. אבל אני רוצה שהם יקדמו תכנים שמעניינים אותם. לא שינסו לנחש מה הדבר הבא שיתפוס לאנשים את האוזן. לא שינסו לרדת למכנה המשותף הנמוך ביותר. לא שיהיו מונעים אך ורק על ידי רייטינג (מילה נרדפת לכסף, כיון שרייטינג מושך מפרסמים ומפרסמים משקיעים כסף).
התפיסה הזאת כיום לא כל כך יכולה לעבוד לדעתי. היום העורך המוזיקלי צריך ללכת אל הציבור בשלב הראשון, ללמוד באיזה דברים הציבור מעוניין, למצוא את המכנה המשותף, ורק בתוך זה הוא יכול להשפיע, להנמיך להבות ולהגביר, זה הדבר היחיד שיכול עורך מוזיקלי לעשות במיינסטרים ולשמור על חיוניות. עורכים מוזיקליים אחרים יכולים להיות במקומות כמו רשות השידור, תחנות שאחוזי ההאזנה והצפייה שלהן הם משהו כמו 3%-5% עם רוח גבית של סקר TGI המפוקפק.
נושא הרייטינג הוא נושא שטמון בו שקר גדול. זה בדיוק העניין של האח הגדול, השרדות ושאר תוכניות הריאליטי. בתוכניות אלו העלו נושאים חברתיים קיצוניים (מזרחים-אשכנזים, עליזים-רגילים, מתנחלים-מפגינות נגד צה"ל) כל מיני דברים כאלו שסיקרנו את הציבור הרחב. באמצעות דברים אלו, חשבו בתקשורת להחזיר את השליטה ועיצוב דעת הקהל. אלא שמשהו השתבש להם בסופו של דבר התוכניות הללו לא שינו את הדעות של הצופים אלא רק הקצינו את העמדות. הריאליטי הוא דבר שליווה בנאמנות את ההדרדרות החברתית בישראל, שנאת האחר ושאר הדברים שיש היום. הריאליטי הפך את האנשים לקריקטורות של סטריאוטיפים, וכל הביום שנעשה מאחורי הקלעים רק תרם בדיוק להיפך ממה שתרבות, בידור ואמנות צריכים לעשות בחברה.
העובדה שמסתתרת בכל זאת היא שהחברה בישראל כמו בכל העולם הפכה להיות הרבה יותר קהילתית מבעבר. בעבר, כשאני גדלתי, ידעתי שיש כל מיני קהילות, בדרך קהילות של יוצאי מדינות שונות שעדיין שמרו על פולקלור ותרבות. קהילות אחרות היו מבוססות על עמדות פוליטיות ומפלגתיות ודברים שכאלו. אך הציונות בעצם רצתה לנרמל את כולם, להפוך את כולם לאנשים נטולי קהילה, ודבר זה נכשל. עד לפני עשרים שנה, כשאני גדלתי, בעצם אני וכמוני רבים אחרים לא היינו שייכים לאיזושהי קהילה. הציונות טיפחה עניין של ישראלי שכזה ורבים כאלו, בעיקר אלו שחיים בבניינים גבוהים משותפים שבהם עשרות משפחות מעורבבות, מאבדים את הזהות הקהילתית שלהם.
אך לעומת זאת הקהילתיות נותרה עניין חשוב בקרב השכבות העליונות והתחתונות. הפרוטקציה היא אחת הדוגמאות הטובות, ישראל בנויה על ענייני פרוטקציה והעדפות גזעניות וכל הקהילות עושות כך, לעיתים גם על בסיס עדתי כשגם מזרחים וגם אשכנזים עשויים לעשות זאת, כמובן מול ערבים, והפלייה פוליטית היא הכי חזקה בעיקר השמאל בישראל זה שהתחיל בזה עוד בימי הפנקסים האדומים. מפלים במפורש על סמך שייכות ואי שייכות לקהילה. בעשרים השנים האחרונות ציבור עצום של ישראלים שהיו בלתי קהילתיים החלו לחפש משהו אחר, וזאת בגלל קריסתה של הציונות. אם פעם הישראלי הבלתי משתייך היה בעל מסלול ברור של שירות צבאי, בדרך כלל קרבי, השגת מקצוע, והשתלבות בחיים, הדור שלי התברר לו כבר שזה מסלול הלוזריות הכי גדול.
זה המסלול שבו אדם נותן למדינה ונותן למדינה, והמדינה זורקת אותו, אם לא ידאג לעצמו. ומה זה לדאוג לעצמו? לדאוג לעצמו זה להשתייך לקהילה שבה האנשים דואגים זה לזה. מי שהסתער על קריסת הציונות והצורך המחודש בקהילתיות זה בעיקר דתיים וחרדים. הם הללו שנתנו תשובה חברתית לעוול הזה שאנשים שהם ללא קהילה הם הלוזרים של החברה. הם חיברו אליהם את האנשים ונתנו להם קהילה, השקיעו בחיזוק הקשרים של האנשים ונתנו ערך לחיים שהיום רואים כמה זה חשוב: בעשרים השנים הללו חל גם תהליך של קריסת שכבת הביניים, למשל, השכר החציוני הוא שני שלישים מהשכר הממוצע, פערים חברתיים עצומים.
ההתגברות על בעיות חברתיות אלו מתבצעת בציבור על ידי חבירה לקהילות, דבר שאגב הוא מקובל מאוד באמריקה. ההפיכה של האנשים לזהות קהילתית בישראל היא תהליך שעדיין לא הסתיים, אך שבסופו היכולת של התקשורת להשפיע יהיה כה אפסי שאפילו גובה הלהבות לא יקבע. לכל קהילה יהיה את רשתות התקשורת הפנימיות שלה מהן היא תצרך את המידע והעברת המידע הפנימי תהיה ללא יכולת ניטור של התקשורת הממסדית. התקשורת הממסדית אם לא תערך לכך בצורה נכונה תיעלם, תהליך הקהילתיות בישראל עוד ישנה הרבה דברים שכיום לא מרגישים בהם.
חרם האמנים על אריאל הוא דוגמא לשימוש הכי גרוע של קהילה בעצם היותה קהילה. חבורה של אנשים המשתייכת לקהילה כזו, קהילה שתלויה בתקציבים ממשלתיים ולא רק לתיאטראות, אלא שללא תקציבים ממלכתיים ועירוניים התיאטראות הללו יצטרכו להצטמצם בצורה משמעותית, עד כדי מחיקת הקהילה הזאת, (באופן אירוני דווקא הקהילות שהיו נחשבות עד לפני 20 שנים לקהילות יציבות כגון שחקנים, מוזיקאים וכדומה עשויות להיות הקהילות שיפגעו בעיקר אם יפגעו בקהילות אחרות), חרמים כאלו הם שיאיצו תהליכים חברתיים שיפגעו בסופו של דבר בהם.
אני חוזר עכשיו לעניין של התקשורת ותקשורת התרבות, הללו צריכים להכיר בתהליכים שקורים בחברה הישראלית, כל נסיון לחזור לימי העבר נידון לכישלון, זה לא יקרה.
תשמע יש קצת שפיות בדבריך.
הפוסט ההוא של קוטנר הוא אחד הדברים המטומטמים והאוויליים ביותר שקראתי בימי חיי.
יואל, התגובה שלך עשתה לי צרבת בבטן. מה יכול לגרום לאדם לכתוב כזאת תגובה? אני אדם רגיש מאוד ולא יכול לעכל את זה. אנא ממך, אם אתה רוצה לכתוב בסגנון כתיבה שכולל מילים גסות ומעליבות שמודבקות לאנשים, אל תעשה זאת כאן.
נראה לי גם שאיבדת כל פרופורציה! הפוסט שלו הוא מעורר מחשבה ובעל כמה וכמה דברים נכונים, שרק כאשר מעמיקים ומסתכלים על האופן שבו בנויים הדברים, רק אז אפשר לראות מספר דברים שחסרים שמותירים את התמונה זקוקה להשלמות.
בפעם הבאה אני אמחק תגובה שכזו. חבל כי יכולת לבטא את דעתך לו היית מקבל את הזכות של האחר להביע את דעתו בחופשיות וללא חשש, בה בשעה שאתה שומר על זכות האנונימיות בניגוד למתכתבים האחרים, וזכות זו יש עימה חובות ומגבלות מבחינתי ואתה כבר על הפתיחה נמצא מחוץ לגבולות הללו.
אני מבין אותך
אכתוב לך עכשיו שתי תגובות שורה מעל שורה, בלי קשר לפוסט זה או אחר ולאדם זה או אחר.
אם תמצא לי הבדל בלגיטימיות בין שתי התגובות – אתה גאון … ובכן
1. זה הפוסט החכם והמעשיר ביותר שקראתי בימי חיי.
2. זה הפוסט המטומטם והמיותר ביותר שקראתי בימי חיי.
אגב,
כשכתוב "יואל" זה יואל.
מבין יואל/שלמה/נדב/עידו … אחד מהם הוא שמי האמיתי.
מה זה משנה?? שכחת שזה אינטרנט ?
שלום יואל,
לפני שאני "מוצא" לך הבדל בין התגובות (תשובה ברורה ופשוטה שאינה דורשת גאונות ושתגיע בהמשך) אני רוצה לציין שוב שאני רגיש במיוחד, זכות השמורה לי בבלוג שלי להיות כזה, וזאת מתוך נסיון העבר שכמעט הבלוג הפך להתכתשות דבר שאינני רוצה בו ולא בשביל זה אני כותב בלוג.
מאחר ואני רגיש במיוחד בבלוג, אני לא פוסל את האפשרות שהתגובה שלי קודם היא תגובת יתר.
ההבדל נעוץ בכך שהראשון בעל אופי חיובי והשני בעל אופי שלילי. אם מתייחסים לאוסף התגובות החיוביות כאיבר אחת ואוסף התגובות השליליות כאיבר שני בתוך תורת הקבוצות ומפעילים על זה לוגיקה הרי שאין הבדל. אך אם מכירים התכונות הפנימיות של כל קבוצה מבינים שהמצב יותר מורכב, זה לא קבוצות סתמיות.
ומה ההבדל בלגיטימיות? הנה התשובה. כיום אולי לא שמים לב לכך כי בחוק הישראלי לא קיים דבר כזה לשון הרע בפירוש המקורי של הביטוי, אלא שהיום לשון הרע והוצת דיבה נחשבים לאותו דבר. אך במקור:
1. הוצאת דיבה: אמירת דבר שקר על אדם הפוגעת בו בצורה כלשהי.
2. הוצאת לשון הרע: אמירת דבר אמת על אדם הפוגעת בו בצורה כלשהי.
כאמור בימינו אין הבדל משפטי או חברתי בין 1 ל 2 ובדרך כלל אנשים מבינים את הבעייתיות שבהוצאת דיבה אך לא זו שבהוצאת לשון הרע. אך יש סייג אחד קטן, במקרים מסויימים לשון הרע לא נחשב לעבירה, למשל, כשמנסים להזהיר מישהו או מונעים נזק בצורה כזו או אחרת.
אך בצורה שכתבת, לא היה נימוק אלא רק השתלחות וזו הבעיה. לו היית כותב שלדעתך מסיבות כאלו וכאלו המאמר הוא מטומטם/אווילי, והיית אמנם נאלץ קצת לטרוח ולהשקיע בכתיבה אך לנמק היטב את טיעוניך, ואז היית מציין שיש במאמר דברים מטומטמים האלו והללו, ומצביע עליהם, ניתן היה להבין שיש לפחות ניסיון להביא תועלת לציבור, תובנות לשימוש שיכולות למנוע נזק לציבור מקריאה של דברים אווילים. אך לא עשית זאת, השתלחת ללא נימוק, ללא השארת שום דבר, ופגעת בכותב שזהותו ידועה לכל בעוד שלך אינה ידועה. הפצת משהו נגד מישהו, וכאמור, גם אם הטיעון של הוא דבר אמת ואכן המאמר הוא מטומטם ואווילי, עדיין מדובר בלשון הרע.
אני מקווה שאתה מסכים איתי שיש כאן הבדל משמעותי בין 1 ל 2. אבל אם לא אשמח לשמוע מדוע אתה לא חושב כך.
יכולתי לרשום שכל מה שכתבת מטומטם ואווילי, אבל לא ארשום זאת.
לדעתי, לטעמי האישי, לתפיסת עולמי, לנסיוני, לאורח חיי, לפי טבעי, ואופיי … ובלה בלה בלה המנומקה
אני בטוח שאתה טועה.
תאר לך שמישהו מגיב לעצמו "איזה שיר גדול", "וואו מדהים", וכל מיני כאלה.
זה מה זה? לשון הטוב.
אפילו לא נימק.
תראה בטוקבקים, תמיד מדברים על זה שיש מגוייסי תגובות, בדרך כלל חיוביות, זו רמאות?
זה חוקי? זה לגיטימי ? זה לשון הטוב?
איפה כתוב, שאם לא אהבתי משהו אני חייב לנמק לך או למישהו אחר ?
יכולת לרשום לי, שהתגובה שלי בעצמה מטומטמת ואווילית.
כלום לא יקרה.
אתה חושב ככה, ההוא חושב ככה.
ותדע לך, למזלך, אני אומר לך שיואל הוא לא שמי האמיתי, אבל כן אחד מ 4 שנתתי.
אבל מה אם לא הייתי כותב את זה?
יואל הוא שם אמיתי למהדרין.
שם שהמגיב בחר לשמור על צנעתו הפרטית, בדיוק בדיוק בגלל התגובה השגוייה שלך.
אתה חייב להבין את זה, גם בלי להסכים עם זה. אתה לא לבד במשוואה הזו.
מעל לכל, הבלוג , לא מקנה לך שום יתרון על הקורא והמגיב.
חיובי? שלילי? מאיפה המצאת ת זה?
אתה קיבלת פה תגובה פרטית, נקודתית, נושאית, רגעית, מיקרוסקופית על מאמר מסויים, שזו היתה דעתי עליו.
מאיפה הביאת לי את שני החצאים האיבריים האלה?
אתה מכיר אותי? בפירוש לא!
הייתי כותב לך את זה במייל, אבל שתבין, זו לא התכתשות, אני לא בתפיסת העולם שלך, אבל זה דווקא מעניין , יחסי הגומלין האלה שבין בלוגר למי שקורא, ומחליט להגיב.
אתה רשאי כמובן למחוק את הכל.
יואל,
בלוג זה דב אישי. פעם גם אני שלחתי לידיעות אחרונות או מעריב אני כבר לא זוכר מי זה היה, מכתב, חשבתי שהעיתון שלי כמו של העורכים. במכתב הבעתי את העמדה שלי לגבי הדברים. והתברר לי שהעמדה שלי יכולה להיות נחמדה מאוד, אבל שיש הבדל בין העורך לביני. ההבדל הוא בכך שבידיו של העורך לשבץ את התוכן שהוא בוחר לו. הוא יכול להגדיר את העיתון כמו שהוא רוצה מבחינות רבות.
בבלוג זה דומה, זה אפילו יותר אישי מעורך בעיתון. זה לא עניין של שיוויון אלא של תפקידים, כמו שבמשחק כדורגל לשוער יש תפקיד מסויים ולשחקן יש תפקיד מסויים, ולמאמן יש תפקיד מסויים, השחקן הוא לא זה שישאל "למה לשוער מותר לתפוס בידיים ולי לא?" כי התפקיד שונה.
הבלוג הוא שלי ואני יכול להחליט על דברים מסויימים. אם יהיה למשל פרסום שעובר על החוק בבלוג אני זה שאצטרך להתמודד עם זה ולא המגיב. יש עוד הבדלים. אני לא יודע אם זה יתרון, דווקא זה חיסרון. היה עדיף בעיני עולם שהכל אנונימי, ראשי ממשלות אנונימיים, בכל התפקידים כולם אנונימיים. אבל האדם עדיין לא מוכן מבחינה חברתית לדבר כזה, זה מתכון לשחיתויות.
במצב הזה החלטתי לכתוב בלוג שבו אין לי אנונימיות. זה מקנה יתרון דווקא למגיב האנונימי. אני לא יודע אם לכתוב בבלוג זה יתרון על הקורא מבחינות רבות, אבל בבחינת האחריות והעריכה זה בטח יתרון של בעל הבלוג.
אתה חושב שלא צריך לנמק ופה אנחנו חלוקים ונצטרך להסכים שדעותינו חלוקות בעניין.
לא.
אתה טועה, למרות שדיעותינו חלוקות.
להיות בלוגר, זה כמעט לקחת זכויות בכוח.
המיעוט הם בלוגרים, והם כותבים על מי שהם רוצים. בדרך כלל חיובי. נניח בלוגר התלבש על איזה זמר, שרק איזה מתבגר אינדי שמע עליו באיזה מוסכון נידח, ומפמפם אותו ללא הפסקה.
זו דוגמא אמיתי לבלוגוספירה בארץ, אגב.
אז אחד כזה, מי נתן לו הזכות לקדם מכירות איך שבא לו ומתי שבא לו.
המצחיק, שתגובה אחת שלילית לדעתם של הבלוגרים האלה, פשוט מפרקת אותם.
נפוץ, שיש מספר תגובות לבלוגר, נניח 10, ואז מגיעה ה-תגובה ,ארוכה ומסכמת של הבלוגר שבה הוא מתקתק תגובות קצרות לכל אחד ואחד מהם.
מיישר אותם אחד אחד לפי דעתו.
זו הרי בדיחה, שרק הבלוגר חי את האשליה שלה.
אבל, וזה יותר חשוב
אני לא מדבר על החוק. אני משתדל לא לעבור על החוק.
(גם אם היה חובת הזדהות בשם, יכולתי לטעון ש "יואל" הוא שם החיבה שלי, ולך תוכיח אחרת)
לכתוב שמאמר מסויים מטופש בעיניי, זה כמו לכתוב שמאמר מסויים הוא נהדר בעיניי.
שתי האפשרויות שוות באותה מידה.
אתה, לדעתי, היתרון, או ההבדל היחיד בינינו, הוא שאתה יכול למחוק תגובות שלא נראות לך.
רק זה.
סוכות שמח.
רק, שלא תבין אותי לא נכון, חבל לי שזה כתוב אצלך,ועלול להתפרש אחרת מהטון שאני מתכוון אליו. אתה מהחביבים עלי.
לא אתן שמות, אבל הייתי שמח אם הדו שיח הזה היה כתוב אצל כמה בלוגרים אגרסיביים במיוחד
שקצת היו שומעים דיעה אחרת.
אם להיות בלוגר זה לקחת זכויות בכוח אז כל אדם שפותח עסק זה לקחת זכויות בכוח. בסופו של דבר ניתור של דבר כזה הוא בלתי אפשרי למרות ש-90% מהעסקים שנפתחים הם כאלו שיעלמו די מהר, וה-10% שנותרים, 90% מהם פשוט ממשיכים לקחת זכויות בכוח יותר מאשר יש בהם צורך ציבורי גורף.
ובכל זאת בלי המאמץ הקולקטיבי הזה הכלכלה היתה קורסת. בלוגרים לא שונים ממה שקורה ב-YNET,NRG ידיעות אחרונות, הארץ, או בתחנות רדיו. זה מזכיר לי תקופה שאולצתי בכוח אמנם לא כוח פיזי אבל כוח ברור לפני מספר שנים לשמוע בכל בוקר בדרך לעבודה בנסיעה לשמוע רדיו.
זה היה כמו טילים באליסטיים שעוברים לך מעל הראש. לשמוע שדר מטורף על פי כל אמת מידה מתקשר לכל מיני אנשים במהלך הבוקר, מטריד אותם ואת הציבור במהלך הניסיון שלו ליצר סדר יום. ומה שהכי דפוק זה שהוא מצליח, ראשי ממשלה, רמטכ"לים, אנשי חינוך, ומי לא, כולם מתעסקים עם דבר אידיוטי שהוא העלה על סדר היום במקום לעשות את עבודתם. לזה אני קורא בלוגר יעיל אבל מיותר.
התברר לי במשך השנים שאנשים מעדיפים את המיותר על מה שבאמת יכול לעזור להם. כי זה מה שמרגילים אותם. כמו הסיפור הזה על חולי סכרת שבמשך שנים רבות גודעים להם את הגפיים ללא צורך כשיש טיפול, אמנם יקר יותר, אבל טיפול שמונע 90% מהגדיעות.
הבלוגוספירה בארץ היא קטנה ולכן היא מתקשה לייצר משהו קולקטיבי קולוסלי, זה הרבה יותר כמו קליקות קטנות, וזאת גם בגלל שהבלוגוספירה מבודדת על ידי התקשורת הישנה שמעדיפה לצמצם אותה. ובכל זאת הבלוגוספירה הישראלית יש בה מספר איכויות שעדיפות בעיני על בלוגוספירות ברחבי העולם, אמנם רוב הבלוגים הישראלים שקועים בבינוניות וזה צפוי, אבל בחלק מהתחומים יש אחוז גבוה יותר מאשר בחו"ל של בלוגים שיש בהם יצירתיות וחיוניות.
זה עניין של כמות. יש בטח עשרות ואולי מאות אלפי בלוגים אמריקאים. לעומת זאת בלוגים ישראלים יש בטח בסדר גודל קטן יותר של ספרה או שניים. המשמעות ברורה, הללו בחו"ל זקוקים להרבה פחות בלוגים איכותיים באחוזים בשביל שהקולקטיביות הזו תביא למשהו קולוסלי.
גוגל מסנן אותם בקלות גם בגלל ששם יש פחות קומבינות ויותר יושר בלינקים, ואז אתה מקבל בלוגים באמריקה את האחוז הקטן והיעיל ששווה. בארץ זה קצת שונה כי הישראלים קומבינטורים בלינקים ולכן חלק מהבלוגים הטובים לא נמצאים בחיפוש בגוגל במקום משמעותי, אבל עדיין רוב הטובים שם.
ובגלל מיעוט הבלוגים בתחומים רבים אין את העניין הזה שהקולקטיביות מצליחה להביא לקולוסליות. אבל זה נוח תמיד לטעון שבישראל הדשא פחות ירוק, לי נראה שיש דשא ירוק רק בכמות קטנה יותר מסיבות אובייקטיביות.
אני אישית לא חובב תגובות של שורה אחת שמטרתן לגזור דין. כמו בית משפט, אני מתאר לעצמי בית משפט כזה שבו אדם עומד על דוכן העדות, אחרי שעשה בדיקות, ראיין אנשים, הכין אמירה שלמה של כמה דפי פוליו, הוא מקריא אותם מעל הדוכן, ובסוף, השופט חורץ בשורה אחת: "אווילי. גזר הדין: מוות."
בלי נימוק, בלי כלום. וזה באמת כפי שציינת לא שונה משופט שאומר בשורה אחת: "נפלא. גזר הדין: משכורת 100000 ש"ח לחודש."
אני מעדיף שמישהו יכול לנמק זה בשבילי כמו כיסוי לצ'ק, לומר, אתה מסוגל לעמוד מאחורי דבריך או לא? יש מקרים כאלו שאני קורא שכותבים שלא מנמקים בכלל. מדביקים תארים, "הזמר הנפלא", "האלבום המשובח", וכדומה, ובעיני זה כמו צ'ק ללא כיסוי. דווקא המאמר של קוטנר היה בנוי בצורת הנמקה מתחילתו ועד סופו, אפילו אם ייתכן וימצאו נקודות מסויימות שדורשות נימוק נוסף, זה נראה לי כמו צ'ק עם כיסוי.
לכן הנמקות חשובות לי, מדובר במסננת שיצרתי לפני שנים עוד שהייתי נער שקורא עיתון ומבין שהכותבים מנסים לשטוף לי את המוח באמצעות הגדרות לא מנומקות או גרוע מכך, הנמקות שיקריות מבחינה לוגית.
לגבי זמר אינדי במוסך, כל העניין הזה לא שונה ממה שמאז ומתמיד היה ברדיו או בטלוויזיה חוץ מהנוחיות. ברדיו תמיד היו מפמפמים כל מיני דברים ואני לא זוכר ששמעתי תוכנית שבה היה מגיב שחוזר ומגיב ומתנגד לתוכנית הרדיו עד כדי ירידת התוכנית וסגירתה.
בבלוגים דווקא זה יכול לקרות, ראיתי כמה בלוגים שנסגרו בגלל תגובות. אז מה ברדיו לא מביאים זמרים אלמונים ממוסכים נידחים? האם זה משנה אם זמר הוא מוכר או לא? לדעתי לא בהכרח. יש לא מעט כאלו מוכשרים שלא שמעו עליהם לעומת כאלו בינוניים ופחות שיש סביבם לזמן קצר מימדי היסטריה.