אל די מיולה

בשנת 1974, אל די מיולה היה רק בן 19 כשנענה לאתגר של Return To Forever, להקת פיוז'ן צעירה שביקשה לפרוץ כיוונים חדשים. ההתייצבות שלו במשבצת הגיטריסט בלהקה לא רק הוכיחה את יכולתו להיות "הדבר הבא" בגיטרה, אלא גם את היכולת שלו להתחבב על רבים: הקטעים שבכיכובו, על אף היותם אנסטרומנטליים, זכו מאז פעמים רבות להוכיח את יכולתו לחצות גבולות ולהגיע למחוזות פופולאריים ביותר. כך, ריטורן טו פוראבר, אחת משלושת להקות הפיוז'ן החשובות ביותר לצד Mahavishnu Orchestra ולצד Weather Report, היתה בשיא הפופולריות שלה ובשיא פריצת הדרך שלה עם מיולה במשבצת הגיטריסט. כשמיולה יצא לדרך שלו כקריירת סולו כמוביל התגלו עוד ועוד מהצדדים שלו, לא רק שהוא יכול בקלות להכנס למשבצת השרד, או הפסיכדלית כמו בריטורן, אלא שאם יחפוץ למשבצת הגיטרה הצוענית, הארגנטינית, הברזילאית, הוא גם עושה כן. למעשה אפשר לומר שמיולה הוא אנין טעם היודע לבחור רעיונות, להגיע לרמות הגבוהות ביותר בהם, ולקחת אותם הלאה לדבר הבא. מיולה לא התקשה לאורך השנים לשתף פעולה עם מוזיקאים בסדר הגודל שלו, בין אם זה היה בריטורן טו פוראבר, ובין אם היה מדובר באמנים כמו Paco De Lucia, או John McLaughlin, גיטריסטים עימם שיתף פעולה.

זה די נתון לויכוח האם התקופה של דימיולה בריטורן היתה תקופת השיא של ההרכב. לפני שהגיע ההרכב בנה את 2 האלבומים הראשונים שלו Light As A Feather שהיה פורץ דרך בתחום הג'אז של תחילת שנות השבעים, פחות רוקיסטי מוצהר ויותר מדבר לאוהדי ג'אז. כבר באלבום השני Hymn Of The 7th Galaxy עוד לפני שדימיולה הצטרף ההרכב פנה לכיוון של גיטריסט, אם כי רק כשדימיולה הגיע אפשר היה לשמוע את הג'אז-רוק הפסיכדלי שלו. בין השנים 1974-76 דימיולה הקליט עם ההרכב 3 אלבומים בשלושתם אפשר לשמוע את הגיטרה שלו מובילה ברוב הזמן, Where Have I Known You Before? , No Mystery, Romantic Warrior בהם זכתה הלהקה לא רק לפופולאריות אלא גם להכרה ולגראמי. היום אולי זה יראה מוזר כשיש כל כך הרבה גיטריסטים שיוצאים לדרך סולו בתחום הג'אז ויוצאים מלהקה מצליחה מוכרת ומוערכת, אבל אז זה לא היה כל כך ברור, גיטריסטים בג'אז המעיטו להוביל היו אמנם כמו Joe Pass אבל היה זה הפיוז'ן של שנות השבעים שהעלה את קרנם של הגיטריסטים בג'אז. דימיולה אמנם כבר הקליט שני אלבומים כמוביל כשעזב את ריטורן, אבל עדיין היה יותר בטוח אולי להשאר במקביל, אלא שהראש של דימיולה היה בקטע אחר מאשר של ההרכב, למרות שלא ידע בדיוק איך הוא רוצה לעשות את זה הוא התחיל לעשות את זה בהדרכתם של חבריו Chick Corea ו Stanley Clarke עצמם שליוו אותו באלבומים הראשונים החומר לא נשמע שונה בהרבה ממה שנעשה בריטורן אלא שפה הוא הרשה לעצמו לעשות דברים נסיוניים, לעיתים אקוסטיים או ללכת עוד צעד לתוך הפסיכדליה ההנדריקסית ממנה הושפע.

האלבום שבאמת הוכיח את יכולתו כמוביל היה דווקא השלישי Casino. הפעם המקצבים בהם השתמשו היו שונים ונתנו לו צליל שונה ממה שהיה בריטורן, בנוסף הוא היה פחות ממוקד בעצמו ובגיטרה ויותר במוזיקה מאשר באלבומים הראשונים, מה שנתן לחלקים בהם ניגן צליל שונה בתוך ההרכב. דימיולה המשיך עם הגיטרה הכסחנית אבל אט אט משך יותר ויותר לכיוון לטיני, לא רק מקצבים אלא בכלל, די מיולה רצה שהמוזיקה שלו תשמע כך וזו היתה התוצאה. למעשה זה דבר שקרה לגיטריסטים נוספים מהתקופה, כמו למשל Pat Metheny שגם הוא החל ממש באותו זמן את הקריירה שלו (וגם הוא שיתף פעולה עם Jaco Pastorius באותה תקופה מה שאולי מרמז על הכיוון), גם מת'ני ניגש לכיוון ההשפעות הלטיניות מה שמוסיף למוזיקה צליל יותר חם ומעשיר את המקצבים. הג'אז-רוק היה זקוק למשהו שישבור את ההרגשה שמדובר ברוק שמבוצע ע"י אמני ג'אז, וההשפעות הלטיניות היו טובות מאוד לצורכו של עניין. זה בא לידי ביטוי באלבום Electric Randevouz בו פאקו דה לוצ'יה התארח, אלבום מעניין שמשום מה לא צלח. לאחר האלבום הזה שהיה טוב הגיע תקופת שפל יחסי, דבר שקרה לרבים מהגיטריסטים הללו שבשנות השמונים כשהפופ שלט בכיפה הם התקשו למצוא קהל מספיק ועשו כל מיני נסיונות, זוהי גם דוגמא מתאימה למת'יני. דימיולה החל להתנסות בקטעי סולו אקוסטיים באלבום Cielo A Terra הימים של הרוק הכסאחיסטי פסיכדלי שלו כבר היו רחוקים, לעיתים הוא חזר וכיסח בשנות השמונים, אך בתמונה הכוללת הוא נשאב דיו לצליל המתקתק של שנות השמונים, אלא שאצלו זה בא עם הרבה איכות בזכות אנינות הטעם שלו והבחירה הנכונה בכיוונים לטיניים סוחפים, די והותר בשביל שיורגש שינוי מהותי בנגינה שלו לעומת העבודה שלו בשנות השבעים.

וכשהגיעו שנות התשעים, הגיע תהליך השינוי לשלב הסופי שלו עם World Sinfonia שמשנת 1990, אלבום אקוסטי, שילוב של ההשפעות הצועניות-אקוסטיות בתוך מוזיקה עם גוון לטיני. גם פולקלור וגם תחכום, הרבה רגש, מיומנות, וחשוב אולי מכל הדברים, עריכת והגשת המוזיקה היתה יותר מתמיד בשליטתו המוחלטת, אות לכך שהשלים את הצרכים של מוזיקאי, הן ככותב, עורך, מבצע ומגיש. דימיולה אמנם חזר לעסוק בחשמלית, והתעדכן על פלאי הטכנולוגיה החדשנית במוזיקה באלבום The Infinite Desire משנת 1998, אך זה רק הדגיש אף יותר את רצונו להשקיע רבות בעריכת המוזיקה ובאיך שהיא נשמעת יותר מאשר בלתת סולו אנטנסיבי כמו בימי העבר. האלבום האחרון משנת 2006 Consequence Of Caos מייצג שוב כיוון די חדשני אצל דימיולה שמחדש עצמו אחת לכמה שנים. המוזיקה שלו מלאה בהרבה רוחניות לצד זה שהאלבום מהווה מיצג די מסכם של רעיונות שלו מהעבר. אמנם העבודה שלו בשנות השבעים יחד עם הקטעים האקוסטיים של תחילת שנות התשעים נראים כמו השיא, אבל דימיולה עדיין רעב לרעיונות חדשים ושופע טכניקות ומיומנויות.