תאוריה מחזורית ומוזיקה: מותו של הג'אז

אחת הפילוסופיות שמתחרות עם רעיון "המפץ הגדול" נגזרת מרעיונות של תאוריות מחזוריות (ציקליות). פילוסופיה זאת בבסיסה בעצם מנסה לאפיין את מימד הזמן, כמשהו שאינו קו ישר, אלא שיש בו דברים שחוזרים על עצמם. תיאורית המפץ הגדול גורסת שיש נקודת זמן התחלית ליצירת היקום, שבה נוצרו כל מימדיו, כולל הזמן, לפחות בחלק מהגרסאות שלה. התגובה של התיאוריה המחזורית יכולה להיות שבעצם עניין כמו"המפץ הגדול" זה דבר שחוזר על עצמו, מידי פרק זמן כלשהו.

תיאוריות מחזוריות בתחום האמנות מתבססות על רעיונות דומים. אם יש איזשהו רעיון, הוא ממצה את עצמו בשלב מסויים, אך דורות עתידיים יחזרו אליו, בשלב מסויים. לא ידוע מה פרק הזמן שבו חוזרים לאמנות כלשהי, אבל די ברור שיש השפעות היסטוריות על אמנים חדשים כל הזמן, וההשפעות הללו עשויות להוביל לקידום של רעיונות מן העבר. עוד דבר שהתאוריה עוזרת להבין הוא שסגנונות מוזיקליים שממצים את עצמם, מולידים סגנונות המשך לפני שהם יורדים לשוליים. 

דוגמא טובה היא מוזיקת הג'אז, שלאחר מותה הולידה סגנונות אחרים. למעשה, כבר בשנות השישים נולדה מתוך הג'אז מוזיקת העולם. אז היה הרעיון הכללי של המוזיקה הזאת שנקראת מוזיקת עולם לתת ביטוי לצלילים מהטבע במוזיקה. העניין הוא, שמראשית ימי הג'אז ועוד ימי הבלוז שלפניו נהגו מוזיקאים לחקות בעלי חיים, רכבות ודברים אחרים ששמעו על כלי הנגינה שלהם. השינוי הוא בכך שבמוזיקת העולם רצו להתמקד בכך ולהשיג צליל שנשמע כולו כמה שיותר קרוב לטבע.

עם עלייתם של סגנונות הג'אז החופשי, הפיוז'ן, הקרוס-אובר, ורעיונות דומים, התחבר כל העולם הזה לסגנון חדש שעוסק בעיקר בצלילים, ושואף להביא קולות וסגנונות מוזיקליים מהעולם. הג'אז הוא מוזיקה שנכנסת לאקדמיות, במקביל לכך שיש אמנים שמציגים את המסורת שלו. כיום מוזיקאים מקצועיים מגיעים לאקדמיה ולומדים מוזיקה קלאסית, וג'אז, וכאשר יוצאים לדרכם הם בסופו של דבר מנגנים מוזיקת עולם, שילובים של סגנונות ביחד. כמובן שיש את המסורתיים שדבקים בסגנונות מהעבר, אם זה הארד בופ, סול-ג'אז, סווינג, ביג בנדס, ניו אורלינס או כל דבר אחר, אבל זה לא שונה מהללו שמנגנים בסגנון של באך או מוצרט.

[youtube]http://il.youtube.com/watch?v=HSyMcxwz9w4[/youtube]

ווינטון מרסליס: מודעות גבוהה לתהליכים היסטורים של מלחין מבריק

לנגן זה לא תמיד ליצור משהו חדש. מעט מאוד ניתן לקדם את הג'אז במסגרות הקיימות של הארד בופ. גדולי הסגנון טחנו אותו במשך שנים וקשה להאמין שמישהו יתעלה עליהם. ייתכן שיקומו וירטואוזים שיוכלו, אך לא בטוח שיהיה מי שיעריך זאת, ובפרט, היכולת שלהם לקדם סגנונות אלו היא פחות גדולה פוטנציאלית מאשר אם ינסו לקדם סגנונות שנבנים ושבתחילת דרכם כמו מוזיקת העולם שם יש מרחב ליצר.

בדיוק מאותה הסיבה שכבר אין מלחינים שנגשים בגישה של מוצרט או באך, המלחינים המודרנים אם הם רוצים לייצר משהו, הם צריכים לעשות זאת בדרך של הדור שלהם, וזה בדיוק מה שמחזורי כאן. אם נניח מישהו מחליט להקים מהקבר את המוזיקה של באך, כלומר, לנסות להעמיד את עצמו כמלחין מהתקופה ההיא ולהלחין מוזיקה בהתאם למה שעשו מלחיני התקופה, ולנסות להתעלות עליהם, הוא לא יצליח מפני שהרקע שלהם שונה משלו, ההבנה והתפיסות שונות.

בתהליך המחזוריות, הוא יצליח להעלות חלק מהרעיונות שלהם ולתת להם הקשר מודרני של ימיו, עדכני, אך מה שהוא ייצר לא יהיה שייך לעולם שלהם, אלא לעולם החדש שבו הוא חי. המחזוריות העלתה את העניין, אך המיצוי של הסגנונות ההם כמות שהם בוצע כבר בעבר, ודעיכתם הובילה ליצירה של סגנונות המשך ששונים מהם. הג'אז הוליד את מוזיקת העולם, בדיוק כמו שהבלוז והראגטיים הולידו את הג'אז.

אבל הג'אז כעולם מוזיקלי שוקק חיים, כבר לא קיים. הג'אז מת, וכמו כל דבר שמת, יש לו אזכרות מידי פעם. אבל במובן של המחזוריות הג'אז מיצה את עצמו, הגיע למספר שיאים, ומה שנותר כיום זה לשמר ולעבור לסגנונות אחרים. מובן שבעלי עניין תמיד ימשיכו לטעון שזה לא ככה, משום ראיה צרה פלוס טעמים כלכליים, אבל במציאות, הפארק החדש, או הקולטריין החדש לא יבואו כבר בתחום הג'אז אלא במוזיקת העולם הממשיכה אותו, שם יש מקום לפיתוח, לוירטואוזיות חדשה, להרחבת תיאוריות קיימות ומימושן.

ג'אז, נוח על משכבך בשלום.