זכות הציבור לדעת!

היום היה יום חגה של האגודה לזכות הציבור לדעת. האגודה חילקה פרסים להללו שהצטיינו בתקשורת בשנה האחרונה, במובנים של ביקורת התקשורת. הרכב הזוכים הראה את הקשת החברתית בישראל, מהאמנים והיוצרים שבדרך כלל מזוהים עם אידיאולוגיית השמאל, דרך עבודה אקדמית שמייצגת את הקשר בין המסורת היהודית, ובין זכות, או יותר נכון חובת הציבור לדעת, לצד עיתונאי ופרשן שמגיע מהמובן הכלכלי, וכמובן מי שבעיני הפגין את הלחימה הכי קשה ומורכבת, רופא גדודי שנכח במבצע חומת מגן בג'נין ונלחם נגד הסרט "ג'נין ג'נין" שהתברר כמלא בפרטים מוטים פוליטית, ושאינם נכונים עובדתית.

אני לא הגעתי כעיתונאי או פוליטיקאי או משהו בסגנון, אלא כאאוט סיידר האולטימטיבי, כמישהו שהתריע בפני האגודה למען זכות הציבור לדעת על נושא השינוי ב-88FM, ובפרט הורדת תוכנית הבלוז הפוגעת בקהילת הבלוז שהפריעה לי מאוד, במשותף עם משמר-88, שהתנגדו לשינוי מכל וכל, וזכה כאזרח לתמיכה והזדהות עם המטרה מצד האגודה. מתוך העלון של אירוע  שמסכם את השנה צויין הנושא של המאבק מול השינוי, ואת המשך התמיכה של האגודה במאבק לשמירת אופייה הייחודי של התחנה, אמנם שולי מאוד ביחס לדברים האחרים והמאבקים למען ביקורת התקשורת שבוצעו במשך השנה, אבל בכל זאת יש הרגשה טובה בכך שרבים וטובים מכירים בכך ששינויים לא צריכים להתקבל אוטומטית על פי החלטה שרירותית אלא שצריך להיות איזשהו ניטור שיכול לוודא ששינוי מוצע הוא אכן מה שיביא לשיפור המצב.

"כרטיס הכניסה" שלי לאירוע

אחד הדברים שנהניתי מהם וגרמו לי לחוש בבית היה שלישיית הג'אז, שהנעימה את הזמן בין הקטעים. מבין ארבעת הקטעים הקטע הראשון היה מהנה, זה היה ג'אז, אחר כך היו שני קטעים ביצועים לדיוק אלינגטון שהוציאו בעצם את כל היופי מהעבודות הללו של דיוק והיו משעממים, חבל, לאחר הקטע הראשון שהיה טוב מאוד, ואני לא מגזים, דווקא שני הקטעים שבאו לאחר מכן היו כל כך נירפים. הקטע הרביעי והאחרון היה בינוני פלוס לטעמי, אבל בכל זאת רק בשביל הקטע הראשון, ביצוע לסוני רולינס, רק בשביל זה היה שווה לשמוע את ההרכב הזה.

ראשון הנואמים היה ד"ר עוזי לנדאו שהדגיש בנאומו את העוצמה שיש בידי התקשורת מצד אחד, למול בעיות של סילופים ושימוש לא נכון בכוח זה. לנדאו הביא דוגמאות לא מעטות, כגון, צליבה בתקשורת של אנשים לפני ובמקביל למשפט, פרסום דברים שאינם נכונים, הטייה נגד אוכלוסיות ובעד דעות פוליטיות. ד"ר יובל שטייניץ הדגיש בעיקר את הנושא של השפעות שליליות של התקשורת על החברה והצורך לשפר אותה. אני מנסה בעיקר להביא את עיקרי עיקריהם של התובנות של הנואמים, שכל אחד מהם דיבר רבות ועל דברים שונים.

לא זכור לי מי מהנואמים דיבר על הנושא של הצטמצמות התקשורת לקבוצה קטנה של בעלי השפעה שמחליטים הכל, עוד אחת מהנקודות שהועלו.

מה שבלט ברקע של כל הנאומים היה תהליך היחלשותה של התקשורת הממוסדת שאפשר היה לחוש שהוא מרחף באוויר. שטייניץ ציין את עולם האינטרנט כעולם חלופי לעולם התקשורת הממסדית, כפי שהאגודה לזכות הציבור לדעת בעצמה משתמשת באינטרנט ככלי לתקשר עם הציבור. המשורר ארז ביטון ציין בין השאר את הפריפריה, וההתייחסות של התקשורת אליה באופן שונה מטבע ההגדרה עצמה של הפריפריה.

היו עוד לא מעט נקודות מעניינות שציינו הנואמים השונים, אבל הגיבור האמיתי היה ד"ר דוד צנגן, רופא ביחידה שלחמה בג'נין שכאשר חזר הביתה, גילה שלפי הסרט "ג'נין, ג'נין", הוא נאשם יחד עם כל חבריו בפשעי מלחמה או משהו על הגבול של זה. ד"ר צנגן נזעק, הוא חש כאדם שלשון הרע הופצה כנגדו וכנגד חבריו, אלו ששרדו את המלחמה חיים, ואלו שנהרגו בה, והחליט לצאת למאבק נגד הסרט ויוצריו.

המאבק הצליח, והוכח כי נתונים עוותו וכי היה מעשה של הוצאת לשון הרע. סיכם זאת ד"ר צנגן כי יש הבדל בין הצגת "נראטיב אחר" שזה דבר סביר, לבין הצגת נראטיב שמבוסס על שקרים ברורים בניגוד לעובדות בשטח. הוא דיבר ובצדק על הכשל של הפוסטמודרניזם בסוגייה זו והשלכות של כל זה.

מטה מאבק היוצרים אכזב אותי מעט, הם לא ממש הבינו את הקטע האיכותי של מאבקם, הם הטילו את האשם בקפיטליזם (אני קצת התפלאתי כי זה אותו קאפיטליזם שבימיו הטובים בשנות התשעים העניק להם הרבה מאוד מהכסף והג'ובים הנכספים), ולא הזכירו במאומה את הפגיעה ביצירה הישראלית, שזהו העניין האיכותי בעצם. זה נראה כמו מאבק של ועד עובדים יותר מאשר כמו מאבק למען תרבות ואיכות, אם כי לאור מצבם זה די צפוי במחשבה לאחור.

אני חושב שהעניין של היחלשות התקשורת הממסדית הוא חלק ממה שהשחית אותם, יחד עם הכשל של הרשות השנייה, כמו גם הראשונה, לתת במה ליצירה ישראלית. למשל, יצא לי לראות ביוטיוב קטעים מהסדרה של הפשע בכיכובו של משה איבגי, שחקנים מוכשרים, סידרה שלדעתי איננה שונה בהרבה מהריאליטי, ההבדל היחיד הוא בג'ובים, במקרה הזה שחקנים מקצוענים הם הללו שמנסים לעשות מעין ריאליטי מקצועי של פשע, ולייצר איזושהי רומנטיזציה של מיטב התחלואים בחברה הישראלית.

הערך האמנותי והתרבותי של זה הוא לטעמי לא גבוה במיוחד, מלבד העניין הטכני של שחקן מקצועי לשחק תפקיד, אין כאן יצירה ישראלית משמעותית, והרי זוהי סדרה שמחקה סדרות מיובאות דומות על כל הטימטום שבהן. הייתי רוצה באמת לראות שהאמנים הללו באמת רוצים ליצור משהו משמעותי בישראל, תרבותית, יצירתי, משהו שהוא באמת ייחודי ומתאים להוויה הישראלית. בכל מקרה, אני דווקא כן מאחל להם בהצלחה, משום שהם לפחות התקווה, אם כי לאור התרשמות שיטחית אמנם ממה שיצא מהם באירוע, אני לא צופה בשנים הקרובות שייצא מהם משהו משמעותי. אשמח להתבדות.

נקודה נוספת היא שמתברר שגם האמנים נפגעים מהתקשורת, בעיקר מהקשר שבין בעלי ההון לבין השלטון, הרשות השנייה, שרוצה לבטל את הרגולציה, כדברי הנואמים המייצגים את האמנים, כמו גם עובדתית בערוצים של הרשות השנייה לא סיקרו את המאבק, עניין של ניגוד אנטרסים שבאמת מעניין כיצד מתכוננים למסד דבר כזה, שגוף מסחרי ישדר דברים שהם נגדו עצמו ונגד בעליו. בכל אופן, טיעוניהם הרבים של היוצרים היו מאוד חשובים לדעתי, בדרך אולי שבעתיד תהיה התייחסות רבה יותר בתקשורת ליצירה הישראלית על כל גווניה.

מוטי בסוק מהעיתון דה מרקר זכה בפרס העיתונאי הכלכלי, הנקודה העיקרית שהוא העלה זה מודעותו של עיתונאי להבדל בין סיקור לבין פרשנות, וסיפר כיצד הוא מפריד בין השניים בעבודתו שלו. ד"ר צוריאל ראשי זכה בפרס יואב בתחום האקדמיה על עבודתו "תקשורת, יהדות ואתיקה: חובת הציבור לדעת, הלכה ומעשה.". לא ניתן היה להבין בדיוק מדבריו של ראשי מה בעצם המסקנות שלו ממהלך עשיית העבודה, הוא דיבר על כך שזכות הציבור לדעת היא בעצם חובה, אבל לא היה ברור אם מדובר בחובה של הציבור ליידע את עצמו, או בחובה של התקשורת כגוף שבדמוקרטיה הוא ממסדי ונפרד, ליידע את הציבור.

מי שהביא את הפרספקטיבה הכי מסכמת היה חיים אברמוביץ שאמר שבמשך כהונתה של הממשלה הקודמת, התקשורת לא איתגרה אותה בשום תחום, כלכלי, בטחוני, או תרבותי. זה היה משפט שמאוד הזדהיתי איתו, במיוחד עם הקטע שאני מכיר יותר מקרוב שהוא התרבותי. התקשורת לא מתעניינת בכלל בתרבות, מפספסת דברים יפים שקיימים, ומדגישה ומפרסמת את הדברים הכי גרועים שהיא יכולה למצוא.