מר לוויתן

למי שמתעניין בתרשים של תתי סגנונות הג'אז הרי שיש אתר בשבילו. ניתן להקליק בתרשים על תת-הסגנון הרצוי ולקבל קישורים רלוונטיים שלא תמיד עובדים אגב. לני טריסטנו אפילו מקבל דף מעניין הנוגע לתרומתו לקול-ג'אז וייתכן ויעדכנו את האתר הזה ככה ששווה לשים במועדפים ולחזור מידי פעם. התרשים מתעלם מסגנונות כמו הסול-ג'אז למשל ופחות מתמקד בוריאציות של הביבופ.

בנושא הג'אז האירופי, לפי התרשים הוא החל רק ב-1970. אז למה בכלל להביא את התרשים הזה אם הוא כל כך לא מדוייק? הקריאה הנואשת של יוצר האתר לעזרה גרמה לי לפרסם את זה בגלל שהרעיון שלו טוב, זה שאין לו מספיק ידע בשביל לכסות את זה זה לא נורא. והנה האתגר האמיתי, מי שיכול להרים פרוייקט "גנום מוזיקלי" באנטרנט רעיון למחשבה. בהצלחה.

ראיונות עם אנשי ג'אז הסעירו מאז ומתמיד את חובבי הז'אנר. במידה רבה נושא הראיון הוא מודרני, אין ראיונות מתועדים של ממש עם מוצרט או בטהובן, למשל, או עם הרבה דמויות מההסטוריה. לעומת זאת בעידן שלנו עידן שהתקשורת בין האנשים היא מכיוונים רבים ושונים, למשל הכיוון של ראיון שהוא זווית ייחודית התלויה בשאלות של המראיין ובהיענות של המרואיין, הוא כיוון המאפשר הצצה לתוך אדם אחר, בדר"כ מישהו שהגיע להישגים בתחום מסויים, מכיוון של המראיין והקהל.

במקרה של הג'אז, מדובר במוזיקה שהיא כמובן לא קלה להבנה וגם אם מאזינים לקטע מסויים פעמים רבות הרי שיש דברים הנעלמים מאוזנו של המאזין, לעומת זאת באמצעות קבלת תובנות מסויימות לגבי המוזיקה ניתן לשפר את ההנאה. ובראיונות ניתן לקבל טיפים מעניינים בנושא מטובי המוזיקאים.

הפעם הוא מוכנס לרשימה אקסלוסיבית בלתי תלויה בסגנון מוזיקלי. לפני כמחצית השנה הוא גם נכנס כאמן להיכל התהילה של הרוק, דבר שגרם לחלק להרים גבה שהרי דייויס מזוהה עם ג'אז והוא אחד הגדולים והמפורסמים בתחום. אלא שההשפעה שלו על אמני רוק כמו גם המעבר שלו מג'אז לפיוז'ן עשו את הרושם שלהם ונראה כי מיילס דייויס הוא אמן הג'אז המוערך ביותר בתחום הרוק, או לפחות אחד המוערכים ביותר והמשפיעים ביותר על הרוק מתחום הג'אז, במידה רבה מספיק בשביל שיחשבו שהוא ראוי להכנס להיכל התהילה של הרוק כאמן מן המניין.

היכל התהילה שאליו נכנס כעת אינו גורם לתמיהה שהרי מעטים מסופקים לגבי תרומתו ולגבי תרומת הסגנונות המוזיקליים שסייע לעצב למוזיקה בכללה. בעת קבלת הפרס הנוכחי התגברו השמועות סביב העניין שמתבשל כעת סרט ביוגרפי אודות מיילס דייויס שעתיד לצאת בחודשים הקרובים או בשנים הקרובות לפרסום, מה שיכול להיות מעניין מאוד עבור רבים, סרט שעשוי לחשוף עוד פרטים מחייו ואישיותו, ובכלל גם מי ש"שתה" בצמאון כל פרט אודות מיילס במשך השנים, וקשה להפתיע אותו במשהו חדש, הרי שגם עבורו סרט כזה יכול לפחות להמחיש ויזואלית את תולדות וקורות חייו של מיילס דייויס.

דיאנה קרול הנשואה לאמן הרוק/פופ המתוחכם אלביס קוסטלו,היא אחת הזמרות ג'אז/פופ הפופולריות כיום. כעת הזוג צפוי להתמודד עם הרחבת המשפחה בתאומים העתידים לבוא. קרול מתרגשת בעיקר מכך שהתינוקות שברחמה יכולים לשמוע אותה שרה. קרול כבר בת 41 והיא מתכננת לשים את המשפחה מעל הכל. קרול ממשיכה לעבוד על אלבום חדש תוך כדי, וזוהי הזדמנות מצויינת לסקור את הקריירה של הזוג בקצרה.

דיאנה קראל היא אחד הכוחות של הג'אז הווקאלי של ימינו, נוגעת בין הג'אז המנומס לבין סגנונות ג'אז אחרים. ריי בראון הבסיסט גילה אותה,נערה שתפקדה היטב כזמרת בחוגי הקרובים לחוגי הג'אז, והוא הכניס אותה לחוגי הג'אז. הרקע שלה מהבית היה לא יותר מאשר התקליטים שאביה השמיע לה וכשהיא מושפעת מזמרים כנאט קינג קול היא פיתחה סגנון משלה והחלה לקבל הכרה. בשנות התשעים כבר פרצה קדימה והיתה לאחד הכוחות החשובים בחיבור שבין הג'אז הווקאלי הרך לבין קהל של מוזיקת פופ.

אלביס קוסטלו היה לאחד הכוחות המעניינים של המוזיקה הפופולרית כבר בשנות השבעים, כשתקליט הבכורה שלו ב-1977 My Aim Is True זכה להצלחה. ב-1979 Armed Forces הקנה לו מקום כאחד היוצרים החשובים של המוזיקה הפופולרית, כאשר הצליח לייצר מוזיקה שהיא גם איכותית, גם בעלת מסרים, ובנוסף שהצליחה במבחן של קהל רחב במצעדי הפופ והמכירות השונים. מאז הוא המשיך לפעול ולייצר בתחום המוזיקה ונותר ברשימת האמנים האיכותיים של הפופ. קוסטלו הוא אחד האמנים ההמשפיעים במוזיקה של 30 השנים האחרונות כאשר מוזיקאים ראו בו מודל לאיכות במשך השנים.

כשמדברים על באס צריך לדבר קודם כל על רון קרטר. היו באסיסטים משובחים לאורך השנים בג'אז, אבל קרטר הוא אחד הבודדים שהיו במרכז העניינים בשנות השישים בלהקה של מיילס דייויס, והמשיכו לאחר מכן לפתח את הג'אז. קרטר נתגלה כמוכשר כבר בעבודות שלו עם גיל וביל אוונס ועם אריק דולפי. אפשר לומר שגם ללא העבודה עם מיילס דייויס בשנים 1963-1968 הוא כבר היה קונה את מקומו כאחד הגדולים, אבל היתה זו העבודה עם מיילס שהיתה כה חשובה:

השנים האחרונות לפני שמיילס דייויס פנה לכיוונים אחרים של פיוז'ן ונטש את הג'אז המסורתי הם בעיני חלק ממומחי הג'אז השנים האחרונות של התפתחות הג'אז המסורתי: הביבופ ונגזרותיו שהיו הבסיס של הג'אז במשך 25 שנים, ננטשו ע"י רוב מובילי הלהקות הגדולות של שנות השישים: קולטריין שנטש ב-1965, מיילס דייויס ב-1968, סוני רולינס שיצא להפסקה נוספת ממש באותו הזמן. אלו היו הסולנים המובילים של הפוסט-בופ המודרני של שנות השישים ועם נטישתם, ומעבר מיילס לנגינת פיוז'ן, נותר הסגנון די נטוש.

אלא שמאחורי הקלעים היו הללו שהמשיכו לתחזק את הסגנון. רון קרטר היה הבאסיסט הבולט בשנות השישים. קרטר לא בחל בלימודי תיאוריה לצד הפרקטיקה שלו, והוא בוגר המכללה של ניו-יורק במוזיקה, ומרצה וחבר בסגל האקדמי. המקצוענות והעקביות הן תכונות שבולטות, ולכן לא מפליא שיש לו יכולת כתיבה ויצירה לצד היכולת הטכנית שלו כבאסיסט, וכמובן שהיכולת שלו כמנהיג אחת הלהקות המוערכות ביותר במשך השנים. כשמדברים על ג'אז בימינו המתחבר למסורת, למקצוענות ולקידמה קרטר הוא אחד הדברים הראשונים שעולים בראש. בחמש עשרה השנים האחרונות הוא פורה במיוחד, מידי שנה-שנתיים הוא יוצא באלבום חדש.