מר לוויתן

זמרת האר-אנ-בי רות בראון הלכה לעולמה בגיל 78 וזה הזמן לסקור את פועלה בקצרה. נולדה ב 1928 בוירגיניה, ובגיל צעיר בחרה במוזיקה כקריירה. ראשית בלהקות ג'אז וג'אמפ בלוז של התקופה, להקות של אדי קונדון ולאקי מילינדר, שהתאימו לרקע הג'אזי ממנו הגיעה, אבל בתחילת שנות החמישים שינתה כיוון לצליל החדש שהתרקם באר-אנ-בי של שנות החמישים. במשחק החדש של האר-אנ-בי בראון היתה למלכה אמיתית ואף כונתה "מלכת האר-אנ-בי" תודות לשרשרת של להיטים עבור חברת אטלנטיק שהפכה את טלנטיק לאחת המובילות בתחום. באמצע שנות החמישים שינתה שוב כיוון, ופנתה לכיוון הרוקנרול החדש שהחל לצוץ ושפנה לקהל לבן. בתחילת שנות השישים דעכה הקריירה שלה כאשר הרוקנרול הישן החל לדעוך ובמקומו החלו צלילי הסול והרוק החדש לצוץ.

בשנות השבעים בראון הגיע לכותרות כאשר מאבק שלה על תמלוגים מול חברת אטלנטיק, מאבק משפטי ארוך ומייגע שנמשך 11 שנים לתוך שנות השמונים, הסתיים בהקמת ארגון אמני האר-אנ-בי שתפקידו לשמור על זכויות אמני האר-אנ-בי למול הטייקונים הגדולים השואפים להשתמש בהם ולזרוק אותם, ובראון בזכות הסבלנות שלה וההתמדה וההקרבה שלה במאבק המייגע הצליחה להביא לתודעה את מאבקה ובכך פתחה את הדלתות להקמת הארגון במו ידיה עצמה.

באותה תקופה בראון החלה לחזור לשורשי האר-אנ-בי שלה , שיתפה פעולה עם אמנים מתחום הבלוז וחזרה לתודעה של עולם המוזיקה הפעם כאמנית בלוז. בשנות התשעים החלה לזכות בהכרה על פועלה נכנסה לרשימת היכל התהילה של הרוקנרול, זכתה בגראמי ובמספר פרסי הוקרה קטנים יותר.

בשנות השישים להקת האבנים המתגלגלות (The Rolling Stones) היתה לאגדה. החל משנת 1964 עת פרצה לתודעה של מליוני חובבי מוזיקת הרוק, ה-מוזיקה של התקופה, ועד ימינו האבנים המתגלגלות זהו שם נרדף לרוקנרול. באמצע שנות השישים ניטש מעין מאבק להיטים בין האבנים לבין החיפושיות (The Beatles) כאשר החיפושיות שהיו מעט יותר פופולאריים ייצגו את הילדים הטובים, ואילו האבנים ייצגו את הילדים הרעים של המוזיקה של התקופה.

הלהקות ייצגו רפרטואר שונה אך עם מוטיב מרכזי משותף בתחילה, הרוקנרול של אמנים כ Chuck Berry ודומיו היה משותף לשתי הלהקות כהשפעה ראשונית. ככל שהשנים חלפו נטשו בהדרגה שתי הלהקות את הרוקנרול הישן ופנו לכיוונים שונים לחלוטין, אך התחרות הסמויה נותרה במידה רבה חלק מהעניין של התקופה. לקראת סוף שנות השישים עברו שתי הלהקות משברים, החיפושיות לבסוף התפרקו, האבנים עברו משבר כאשר גופתו של מייסד הלהקה בראיין ג'ונס (Brian Jones), נמצאה בבריכה הפרטית של ג'ונס בחווילתו, וזאת זמן לא רב לאחר שפוטר מן הלהקה.

חברי הלהקה טענו כי ג'ונס אינו מתאים עוד לכיוון של הלהקה, שהוא סובל מהתמכרות קשה לסמים ועוד טענות מהן נגזרה ההחלטה להפרד ממנו. במשך השנים האבנים המשיכו להיות להקה מגובשת והם פעילים אפילו בימינו, אלא שהמסתורין סביב מותו של ג'ונס נותר רב גם כיום. במשך השנים אוהדיו של ג'ונס הכחישו את האפשרות שהוא מת כתוצאה מתאונה כנגד הסברה היתה שהיה שיכור ומסומם ופשוט טבע, הם ממשיכים וטוענים כי מצאו ראיות לכך שג'ונס לא שתה כמות אלכוהול גדולה ושלא היה מסומם בעת שטבע. חלק מהמסתורין נובע ממסיבה פרועה שהיתה בביתו של ג'ונס שבסיומה או במהלכה ככל הנראה הוא מת. בין השאר אוהדי ג'ונס מדברים על רצח, וכאשר מדברים על אירוע שאירע לפני כמעט ארבעים שנים, למרות שלנו זה נראה רחוק, לאוהדי ג'ונס זה נראה כאילו זה רק היה אתמול, והם ממשיכים לחקור ולהתעניין באירועים שקדמו למוות המיסתורי. לפני כשנה ייצא הסרט "Stoned" שדן בנושא בראיין ג'ונס והתקופה ואולי במידה מסויימת מעניק לכוכב הרוק הזה קצת חסד היסטורי.

טוני בנט מתעקש להוציא את האימרה ההזויה כי תרומתה של אמריקה לתרבות היא אפסית. למעט ג'אז, טוען בנט, לאמריקה אין מה להציע לעולם. בנט המזדקן אמר זאת לאחר ביקור באירופה ובאסיה, מקומות שלדעתו מלאי תרבות. בנט קצת מפספס את הפרספקטיבה ההיסטורית: תפיסתו את התרבות היא כמשהו ישן, מסורת שחוזרים עליה שוב ושוב ולעולם אינה משתנה. אילו היה צודק, הרי שלעולם לא היתה קמה כל תרבות, שהרי אם ניקח נקודה מוקדמת ו"נקפיא" את התרבות ממנה ואילך הרי שלא תהיה כל תרבות, למעט מה שהיה באותו רגע.

שאיפה זו היתה נהוגה באירופה, לשמר ולהקפיא, והסיבה היחידה שהתפתחה תרבות היתה הללו שדווקא יצאו והעזו וניסו לשנות. במוזיקה קלאסית יש דוגמאות רבות לכך, אם כי בשלב מסויים המוזיקה הקלאסית מיצתה את עצמה ופסקה מלהתפתח, הרבה תודות לבנט-ים של התקופה. כנ"ל היה ברוב התרבויות, שימור של העבר, כאילו בעבר יש נקודת שיא שאליה צריך לשאוף, לחזור אחורה, לחסל כל דבר שונה, כל דבר שקצת מעז, כל דבר שיכול לתת טיפה טעם שונה לחיים.

ביום שהמוזיקה הקלאסית מיצתה את עצמה היתה צריכה לקום מוזיקה חדשה שתתעלה עליה ותמשיך אותה. אבל היא לא קמה באירופה אלא באמריקה והיא נקראת ג'אז ולא בכדי. אמריקה הביאה חידוש תרבותי לעולם: לא עוד לעשות פוליטיזציה של תרבות העבר ולהפיץ אותה בכוח הזרוע בעולם כמו שעשו האיסלאם והנצרות, תחילה בשם הדת ולבסוף בשם התרבות החילונית שמאחורי הדת, אלא סובלנות לתרבויות ואיפשור תחרות חיובית.

הסיפור של חנות הענק מסתיים. כבר בפברואר 2004 הוכרזה טאוור כפושטת רגל. סיפור החברה מתחיל ב-1960.הסיפור יסתיים בדצמבר השנה כאשר כל החנויות עתידות להסגר ברחבי העולם, למעט מספר חנויות מצומצם שנרכש ע"י מקומיים והמשיך להשתמש בלוגו וברעיון אם כי פעל עצמאית (למשל החנות בטוקיו). כל 89 החנויות בארה"ב יסגרו בדצמבר. לא ברור מצבן של חנויות מסביב לעולם. החנות הראשונה נפתחה ב-1967 בסאן-פרנסיסקו ע"י רוס סולומון, שהחל מ-1960 נהג למכור בחנות בית המרקחת של אביו בסקרמנטו תקליטים. עם ההצלחה עבר למתחם גדול בסאן-פרנסיסקו, ומשם הדרך היתה סלולה, החנות הפכה לרשת, חצתה ארצות ואוקינוסים והגיעה לעשרות מדינות ברחבי העולם.

העידן הדיגיטלי של שנות התשעים החל דווקא בפריחה עבור טאוור רקורדס שהתפשטה אפילו יותר והגיעה למקומות רבים ונוספים. אבל פירטיות, שיתוף קבצים ועוד החלו לנגוס ברווחי החברה שאט אט החלה לדעוך. בפברואר 2004 הוכרזה פשיטת רגל אבל החברה המשיכה לפעול עדיין ואפילו נשארה עדכנית לגבי הטכנולוגיות הכי מודרניות שיש, ביוני 2006 הציגה החברה באר-קוד שבאמצעות מפענח ניתן להאזין לכל אלבום בעמדות מיוחדות לכך, באמצעות העברת הבאר-קוד של התקליטור על המפענח. חודש לאחר מכן הציעה עצמה החברה למכירה ב-28 ליולי 2006, וב-6 לאוקטובר היא נרכשה ע"י קונצרן "החברה האמריקאית הגדולה". חובותיה של טאוור נאמדים במאות מליונים ומצד שני יש לה במחסנים סחורה רבה. הבעלים החדשים מפרקים למעשה את החברה.

תחנת הרדיו 88 FM תשדר ג'אז ללא הפסקה, כך לפחות לפי האתר שלהם. חבל ששידור ג'אז בתחנה הוא משהו חגיגי ולא יומיומי, אבל מי שאוהב את המרתונים הללו זה במיוחד בשבילו. ייתכן וזה בגלל שהג'אז אינו כל כך פופולרי בישראל ואולי מסיבות אחרות הג'אז בישראל אינו מושמע באף תחנת רדיו בצורה רציפה למרות שאנחנו כבר במאה ה-21.

בנוסף תמוה שאף תחנת רדיו לא מנסה לייצר תתי תחנות באנטרנט המיועדות לז'אנרים. תארו לעצמכם מצב שבו כל אחד יכול לבחור את המוזיקה שתלווה את התחנה לה הוא מאזין, ככה ששני אנשים שונים, אחד נניח חובב מוזיקה קלאסית והשני ג'אז יוכלו להאזין לאותן חדשות יומיומיות תוך כדי שהם מאזינים לסגנונות מוזיקליים שונים בין לבין.