נגן הבלוז רוברט לוקווד ג'וניור (Robert Lockwood Jr.), מאחרוני אגדות הבלוז של הדלתא ושיקגו, הלך לעולמו. למרות היותו בן 91, הרי שהשבץ בו לקה הפתיע מאוד את עולם הבלוז, לוקווד היה ידוע בבריאותו הטובה ואורח החיים שלו היה בניגוד לסטיגמה של אנשי הבלוז, בריא. כתוצאה מכך היה בכושר נגינה גבוה ממש עד ליום שבו קיבל את השבץ, ב-3 בנובמבר 2006, מאז גופו נאבק בשבץ במשך 20 יום עד שהוכרע. לוקווד אף טען לפני כשנה כי הוא בכושר הטוב ביותר שבו היה בחייו, הוא הנהיג הרכב פעיל עד ליום מותו בראשותו ופרט לנגינה והובלת ההרכב הוא ניגן גם קיטעי סולו אקוסטיים. אנשי הבלוז בקליבלנד, מקום מגוריו בעשרים שנים האחרונות, בשיקגו, מקום בו היה פעיל שנים ארוכות לפני כן, ובדלתא של המיסיסיפי, שם החל את הקריירה שלו, נזעקו מהמוות המפתיע וכל חובב בלוז מרכין ראשו לאור פטירתו המותירה חלל ריק.
לוקווד נולד ב-1915 בארקנסס שבדרום ארה"ב. בגיל צעיר פגש את רוברט ג'ונסון האגדי (Robert Johnson), אותו זמר מפורסם שלפי האגדה מכר את נפשו לשטן בעבור כישורי נגינה יוצאי דופן. ג'ונסון היה נשוי לאמא של לוקווד, למרות שפער הגילאים ביניהם היה ארבע שנים בלבד, והשניים התיידדו. לוקווד הוא היחיד שלמד באופן ישיר מרוברט ג'ונסון את רזי הנגינה הבסיסיים. לאחר הירצחו של ג'ונסון ב 1938 נהג לוקווד להסתובב עם Sonny Boy Williamson השני, נגן המפוחית המפורסם מהדלתא. כשסוני בוי הגיע להלנה, ארקנסס שם שידר בתחנת הרדיו המפורסמת לוקווד נהג להתלוות אליו. ב-1941 חברת בלובירד, החברה הגדולה והמצליחה ביותר של הבלוז העירוני בשיקגו באותה תקופה גילתה אותו והוא הקליט עבורם 4 שירים, שניים הפכו לקלאסיקות : Little Boy Blue לצד Take A Little Walk With Me, קלאסיקות שהפכו להשראה עבור רבים בשיקגו ובדלתא. היתה זו התקופה שבה נגני בלוז מהדלתא החלו להצפין לכיוון שיקגו, ולוקווד היה אחד מהם והשתתף בגיבוש האגדי של השיקגו בלוז המתחדש של החל מסוף שנות הארבעים, לצד נגנים כ Muddy Waters, Little Walter, Sonny Boy Williamson II ואחרים.
לוקווד היה לאחד הנגנים המשפיעים ביותר על שיקגו, מוזיקאי של מוזיקאים. העבודה שלו בליווי אחרים היא קלאסיקה בפני עצמה, ההקלטות עם Otis Spann, סוני בוי וויליאמסון, ליטל וולטר, Big Walter ואחרים היא ההוכחה לחשיבותו הגדולה בעיצוב השיקגו בלוז. בנוסף, יחד עם חברו Johnny Shines נשאו השניים את דגל הדלתא בלוז במשך שנים ארוכות, ולא מרצונם השניים נשאו את המוזיקה של רוברט ג'ונסון אותה ייצגו עבור העולם כשני נציגים אותנטיים, שיינס שהיה בן לוויה של ג'ונסון ולוקווד שלמד ממנו באופן אישי, המוזיקה שלהם היתה מתוחכמת וחדשנית בדיוק כמו של ג'ונסון.
למרות היותו ברגעים היסטוריים אלו, לא זכה למעמד של כוכב מחוץ לעולם הבלוז, לא ברמות של האחרים עקב שיכולת השירה שלו היתה פחות חזקה מיכולת הנגינה. במידה מסויימת היה בצילם של אחרים למרות שהתרומה שלו היתה לא פחותה ואף גדולה יותר מהם, לוקווד המשיך לנגן ולהתפתח במשך השנים ופנה לכיוונים רבים מעבר לבלוז, השתמש בגיטרה חשמלית בת 12 מיתרים לצד גיטרות אקוסטיות ואולי אם היה בעל קול חזק יותר ייתכן והיה מצליח למשוך את הבלוז יותר לכיוונים אלו.
עם מותו יהיה קשה יותר בעתיד להבין את הבלוז של הדלתא ושל שיקגו. לוקווד היה עד למותו דוגמא חיה.
