אלתורים ברדיו הר-הצופים

אחת מתוכניות הרדיו המעניינות ביותר בישראל היא התוכנית אילתורים. התוכנית לא רק חושפת בפני המאזינים ג'אז מודרני ונגזרותיו, סגנונות מוזיקליים מתקדמים למיניהם מהארץ ומהעולם, שלל צלילים במגוון סגנונות וטעמים, היא גם סוקרת בנאמנות, כמו גם פותחת צוהר אל אמנים ישראלים והסצנה הישראלית בכללה. בתוכנית מתארחים מעת לעת מוזיקאים אנשי רדיו ופעילים אחרים בסצנה, שמספרים על הסצנה ועל כל מיני דברים מעניינים שמתרחשים בזירת הג'אז הישראלית.

הזירה הישראלית כפי שכתבתי בעבר מגדלת שורה של כשרונות דבר שלא היה בעבר. לצד אמנים שמצליחים כבר בחו"ל ושקבעו את מקומם לתקופות ארוכות בחו"ל, יש במחסנית הישראלית שורה ארוכה של כשרונות המבקשים לפרוץ החוצה, לחלקם השתתפות בתוכנית רדיו שכזו או אפילו איזכורם עשוי לסייע להם להפתח לעוד אנשים, ואולי לתת לעצמם יותר הבנה כתוצאה מעשיית התוכנית, השאלות שהם נשאלים והתגובות לתוכנית. מידי יום ב' החל מהשעה 20:00 ועד לשעה 21:00 אפשר להאזין לתוכנית ולהחשף לעולם הקסום שעופר צמח מגיש , אפשר לעשות זאת בהאזנה ברדיו לרדיו הר-הצופים או באנטרנט דרך האתר של רדיו הר-הצופים, או באמצעות הלינק הישיר לתוכנית.

רוקלאסי הרוק הקלאסי

הרוק הקלאסי הוא קלאסיקה עבור חובבי הפופ מזה שנים. לפני הפיכת הירוקים לדבר החשוב היחיד במוזיקה הפופולארית, הם היו אמנם דבר חשוב אבל היה חשוב גם שלמוזיקה יהיו איכויות נוספות. הרוק הקלאסי האמיתי חוסל מוקדם מאוד, בכתבה הבאה התייחסו גם לרוק שבא אחרי הקלאסי מה שנותן לו עוד כמה שנים טובות, אבל כשמדברים על הרוק הקלאסי אפשר אולי להסתפק בשנים 1966-1972, אלו היו השנים העיקריות שבהם אפשר לדבר על רוק קלאסי. לאחר מכן היו להקות שעשו רוק קלאסי אבל הן היו במיעוט, הזרם המרכזי כבר היה בכיוון אחר לגמרי. לפני 1966 הרוק היה נאיבי מידי, היו אלו הלהקות הראשונות שהרוק שלהם היה רך והנגנים העיקריים לא הגיעו עדיין לשיאם, הם עדיין לא הבינו את הבלוז.

ההגדרות הבסיסיות כבר היו, אבל רק ב 1966 הבשיל הסגנון והשיא נמשך עד בערך 1972, אולי 1973, כאשר היה ברור שהשיא כבר מאחור וצריך לנסות כיוונים חדשים. למרות שהרוק הקלאסי נמשך רק שנים ספורות, עדיין נמשכה מוזיקה טובה לצאת מהרוק עד שלהי שנות השבעים. ומכאן אני משאיר לכם לקרוא את הכתבה על 10 השירים שבעצם חיסלו את המאפיינים האיכותיים של הרוק ושלחו אותו למחוזות שבהם הדבר היחיד החשוב הוא הכסף. מוזיקה מיידית שעושה כסף רב אבל אחרי זמן קצר אין לה משמעות היסטורית רבה או תרומה משמעותית להיסטוריה של המוזיקה. למרות זאת מוזיקת הפופ היא חשובה אמנם אבל ככלל יותר מאשר הפרטים שבה: היא מראה לאיזה כיוונים העדר פונה, כמובן שמדובר הרבה פעמים במקומות שבהם יש הרבה עשב שקל לעכל אותו ובכמויות גדולות, גם אם הוא לא מזין במיוחד ואין בו את המרכיבים התזונתיים האיכותיים הנדרשים…

Beatles – אלבום חדש!!!

חובבי החיפושיות תתעוררו! אפשר להאזין באתר http://www.thebeatles.com/hearlove/index.php לאלבום כולו. אפשר להיות בין הראשונים שמאזינים לאלבום הזה של הביטלס. מדובר בעיקר בהקלטות חלופיות לשירים המפורסמים שלהם ושירים שעובדו קצת באופן שונה או נערכו באופן שונה, אבל זה עדיין הביטלס.

מעין נקודת מבט טיפה שונה שלהם (ושל המפיק מרטין כמובן…) עצמם על המוזיקה של עצמם.

רוברט לוקווד ג'וניור

נגן הבלוז רוברט לוקווד ג'וניור (Robert Lockwood Jr.), מאחרוני אגדות הבלוז של הדלתא ושיקגו, הלך לעולמו. למרות היותו בן 91, הרי שהשבץ בו לקה הפתיע מאוד את עולם הבלוז, לוקווד היה ידוע בבריאותו הטובה ואורח החיים שלו היה בניגוד לסטיגמה של אנשי הבלוז, בריא. כתוצאה מכך היה בכושר נגינה גבוה ממש עד ליום שבו קיבל את השבץ, ב-3 בנובמבר 2006, מאז גופו נאבק בשבץ במשך 20 יום עד שהוכרע. לוקווד אף טען לפני כשנה כי הוא בכושר הטוב ביותר שבו היה בחייו, הוא הנהיג הרכב פעיל עד ליום מותו בראשותו ופרט לנגינה והובלת ההרכב הוא ניגן גם קיטעי סולו אקוסטיים. אנשי הבלוז בקליבלנד, מקום מגוריו בעשרים שנים האחרונות, בשיקגו, מקום בו היה פעיל שנים ארוכות לפני כן, ובדלתא של המיסיסיפי, שם החל את הקריירה שלו, נזעקו מהמוות המפתיע וכל חובב בלוז מרכין ראשו לאור פטירתו המותירה חלל ריק.

לוקווד נולד ב-1915 בארקנסס שבדרום ארה"ב. בגיל צעיר פגש את רוברט ג'ונסון האגדי (Robert Johnson), אותו זמר מפורסם שלפי האגדה מכר את נפשו לשטן בעבור כישורי נגינה יוצאי דופן. ג'ונסון היה נשוי לאמא של לוקווד, למרות שפער הגילאים ביניהם היה ארבע שנים בלבד, והשניים התיידדו. לוקווד הוא היחיד שלמד באופן ישיר מרוברט ג'ונסון את רזי הנגינה הבסיסיים. לאחר הירצחו של ג'ונסון ב 1938 נהג לוקווד להסתובב עם Sonny Boy Williamson השני, נגן המפוחית המפורסם מהדלתא. כשסוני בוי הגיע להלנה, ארקנסס שם שידר בתחנת הרדיו המפורסמת לוקווד נהג להתלוות אליו. ב-1941 חברת בלובירד, החברה הגדולה והמצליחה ביותר של הבלוז העירוני בשיקגו באותה תקופה גילתה אותו והוא הקליט עבורם 4 שירים, שניים הפכו לקלאסיקות : Little Boy Blue לצד Take A Little Walk With Me, קלאסיקות שהפכו להשראה עבור רבים בשיקגו ובדלתא. היתה זו התקופה שבה נגני בלוז מהדלתא החלו להצפין לכיוון שיקגו, ולוקווד היה אחד מהם והשתתף בגיבוש האגדי של השיקגו בלוז המתחדש של החל מסוף שנות הארבעים, לצד נגנים כ Muddy Waters, Little Walter, Sonny Boy Williamson II ואחרים.

לוקווד היה לאחד הנגנים המשפיעים ביותר על שיקגו, מוזיקאי של מוזיקאים. העבודה שלו בליווי אחרים היא קלאסיקה בפני עצמה, ההקלטות עם Otis Spann, סוני בוי וויליאמסון, ליטל וולטר, Big Walter ואחרים היא ההוכחה לחשיבותו הגדולה בעיצוב השיקגו בלוז. בנוסף, יחד עם חברו Johnny Shines נשאו השניים את דגל הדלתא בלוז במשך שנים ארוכות, ולא מרצונם השניים נשאו את המוזיקה של רוברט ג'ונסון אותה ייצגו עבור העולם כשני נציגים אותנטיים, שיינס שהיה בן לוויה של ג'ונסון ולוקווד שלמד ממנו באופן אישי, המוזיקה שלהם היתה מתוחכמת וחדשנית בדיוק כמו של ג'ונסון.

למרות היותו ברגעים היסטוריים אלו, לא זכה למעמד של כוכב מחוץ לעולם הבלוז, לא ברמות של האחרים עקב שיכולת השירה שלו היתה פחות חזקה מיכולת הנגינה. במידה מסויימת היה בצילם של אחרים למרות שהתרומה שלו היתה לא פחותה ואף גדולה יותר מהם, לוקווד המשיך לנגן ולהתפתח במשך השנים ופנה לכיוונים רבים מעבר לבלוז, השתמש בגיטרה חשמלית בת 12 מיתרים לצד גיטרות אקוסטיות ואולי אם היה בעל קול חזק יותר ייתכן והיה מצליח למשוך את הבלוז יותר לכיוונים אלו.

עם מותו יהיה קשה יותר בעתיד להבין את הבלוז של הדלתא ושל שיקגו. לוקווד היה עד למותו דוגמא חיה.

קריסי היינד

קריסי היינד מה פריטנדרס היא מהללו שאני מגדיר כפופ-איכותי (וכמה מהסגנון הוזכרו פה). זה הזמן להגדיר את הסגנון הזה, פופ איכותי בעיני הוא לא רק משהו שקולע למכנה משותף גדול ככל האפשר אלא מבקש גם להכניס גם ערך מוסף. זה לא מדע מדוייק אבל אמנים כמו קריסי היינד, ואלביס קוסטלו בעיני משתייכים לסגנון הזה.

אז מה מעניין בראיון עם קריסי היינד? היינד היא צמחונית, וברגע שמצאתי ראיון אנטרנטי של אתר פעיל למען זכויות בעלי חיים מייד הסתקרנתי כי אני לא כל כך אוהב בשר ואוכל ממנו לא יותר מפעמיים בשבוע, פשוט לא טעים כל כך. תמיד מעניין לשמוע דעות לכאן ולכאן אני לא אכתוב את כל מה שהיא אמרה שם כמובן אלא רק בשביל המוטיבציה כמה דברים מעניינים. קריסי נגד הרעיון שאנשים יזונו עצמם בבעלי חיים. לדעתה אם אדם מגדל בצורה מכובדת את החיה , הוא רשאי לשאוב ממנה חלב כעסקת חליפין הגונה, אבל זה לא מוסרי לאכול את החיה. לאדם אסור בכלל להרוג חיה, אלא אם כן הוא במצב שהיא רודפת אותו ואז כמובן צריך לדון במקרה לגופו האם ההרג היה הכרחי. ומה קריסי אוכלת? כל מה שלא בורח ממנה! היא הפסיקה ללבוש בגדים מעורות של בעלי חיים אבל זה לא אומר שהיא נפטרה לחלוטין מאוסף המגפיים מעורות בעלי חיים שיש לה, היא פשוט לא משתמשת בזה.

לראיון המלא.