באד פאוול נחשב היה לגאון בפסנתר הג'אז כבר בגיל 20. הבעייה העיקרית היתה שבאותה שנה הוא פגש את המשטרה כשהיה קצת שתוי. התוצאה היתה שהוא הוכה באכזריות ע"י השוטרים, מכות שלא התאושש מהן לעולם. לאחר שהוכה באמצעות בקבוק בראשו בתגרת בארים, פאוול סבל מבעיות נפשיות ופיזיות ונדד מבי"ח לבי"ח בלי יכולת לשפר את מצבו.
בתי החולים הפסיכיאטרים הפכו אותו בטיפולים נסיוניים בשוק חשמלי לנכה לחלוטין ריגשית ופיזית, אך הדבר לא שינה מבחינת העוצמה שלו, פאוול היה מוכשר מספיק בשביל שיכתוב את הביבופ בצורה שבה ההיסטוריה קוראת אותו, אלמלא הבעיות הקשות שליוו אותו היה קשה לדעת היכן זה היה נגמר, בפשטות ברור היה לכולם כמעט שפאוול הוא המרכז של הפסנתר, מי שמוביל אותו למחוזות הבאים שלו, מי שמנגן היום את המוזיקה של המחר. אין ספק שבעיות האלכוהול של פאוול ליוו אותו כל חייו ברגעים העצובים ביותר שעברו עליו, אבל קשה לחשוב על ג'אזיסט גדול אחד שלא העריץ את היכולות שלו. מותו של פאוול ב 1966 היה גם במידה רבה הזמן שבו נוגן אקורד הסיום של התפתחות הביבופ. באופן סימלי, ענק הפסנתר, מי שהיה ממולידי הביבופ, מת בדיוק בזמן שהביבופ הפסיק להתפתח.
