מר לוויתן

לאחרונה גיליתי,ל-88fm (קישור ישיר להאזנה לתחנה) ניתן להאזין גם באנטרנט.

התחנה היחידה בארץ שנותנת ג'אז במינון ריאלי אם כי אפשר וראוי לצפות ליותר השקעה בעומק התוכן.

אריק קלפטון הוציא בשנים האחרונות 2 אלבומי הוקרה לרוברט ג'ונסון.

Me And Mr. Johnson אמור היה להיות החלק המסחרי יותר (ואכן זכה לנתח פרסום עדיף) ולעומת זאת Sessions For Robert Johnson יצא החוצה בשקט בשקט למרות שהיה עדיף במובן מסויים. כתבה על האלבום של קלפטון מצורפת למי שרוצה להעמיק בנושא באופן אישי.

פיטר גרין הוא בריטי נוסף והאלבום שהוציא The Robert Johnson Songbook מהווה דוגמא טובה לכך שגרין זמר בלוז לא רע בכלל.

רורי בלוק היא תופעה בפני עצמה. החל משנות השישים עת פגשה ענקי בלוז אקוסטי, היא למדה את רזי המקצוע. חמושה בגיטרה אקוסטית, היא החלה להפיץ את הבשורה שלה, אשה לבנה ששרה את הדלתא בלוז. במשך השנים היא אף הכינה קלטות וידאו ללימוד לאחרים והוציאה אלבומים כמו גם הופיעה מסביב לעולם.

כעת היא יוצאת באלבום שמוקדש כולו לרוברט ג'ונסון, אלבום שבו היא מבצעת משיריו. מכל הללו שביצעו אלבומי הוקרה לרוברט ג'ונסון, דווקא רורי בלוק היא המעניינת ביותר ולו משום שהקדישה לאמני הדלתא בלוז את כל חייה המקצועיים.

אחד הוירטואוזים היותר מעניינים היה Sonny Stitt. השליטה שלו בכל סקסופון שרק הוגש לידיו, בין אם זה אלטו, באריטון, או טנור, באה לידי ביטוי לא רק ביכולת לשלוט בכלי אלא בנוסף הוא השיג בכל אחד ואחד מהסקסופונים צליל ייחודי. רבות דובר על כך שההשפעה מנגנים כמו לסטר יאנג וצ'ארלי פרקר ניכרת בו, אבל סטיט בסופו של יום היה סטייליסט לא קטן בפני עצמו.

לחברת Verve יש דף שמוקדש לו, והיה מומלץ לבדוק ולו משום שבמידה רבה סוני סטיט היה בלוזיסט בנשמה, מהסקסופוניסטים הללו שיכולים לקרוע את הלב בצלילים שהם מפיקים,וביבופר בביצוע והסגנון שלו מביא לידי ביטוי את כל העולמות הללו.

הנה היתרון של מי שיש לו אוסף תקליטים מפואר, ומן הסתם ידע רב שצבר בנוגע לכך.

הבחור הזה שמתבייש להישיר עיניו למצלמה יודע על מה הוא מדבר, איכות ההקלטות של ארתה פרנקלין בקולומביה לעומת אטלנטיק, ועוד כל מידע שמן הסתם מעורר עניין בוודאי אצל מי שמתעניין במוזיקת הסול. אז בעידן של ימינו שיש מצלמות דיגיטליות ואנטרנט הוא יכול לחלוק את הידע שלו עם אחרים ולהציג זאת כאילו היה דיסק ג'וקי כל ימי חייו.