מחבר: Mr. Whale

הראיון עם נעם שריף בבלוג של עומר שומרוני מעלה מספר דברים מעניינים. הנה ציטוט שאולי מבטא באופן יסודי את שורש הבעייה : "התכחשנו לעבר שלנו. אנשים ניסו ליצור כאן זהות חדשה בלי ליצור קשר לעבר. הפילהרמונית, לדוגמא, לא השתנתה כהוא זה. היה עכשיו פסטיבל שבעים שנה לפילהרמונית, ולא ניגנו שם יצירה ישראלית אחת. מה כן עושים? ברהמס ובטהובן בפעם האלף. דבר כזה לא היה קורה בצרפת או בגרמניה". אלו דברי תוכחה כנגד התרבות הקלאסית בישראל. דברים אלו צריכים לעמוד כתמרור אזהרה לתרבותיות הישראלית. שריף, שיש לו קבלות של עשייה ארוכת שנים בתחום המוזיקה הקלאסית, מניח את האצבע שלו על שורשי הבעייה התרבותית הישראלית הגדולה ביותר, ולא רק בתחום המוזיקה הקלאסית.

מבט קצר על ההיסטוריה הקצרה של מדינת ישראל מראה עד כמה פוספס הנושא של המוזיקה. האם מישהו בהוויה הישראלית מודע לכך שבעבר היתה כאן פילהרמונית מהטובות בעולם, מורים מהטובים בעולם למוזיקה. מישהו מודע לכך שהטנור חוזה קררס, אחד מגדולי זמרי האופרה של המאה העשרים עשה את תחילת דרכו בלימודים בישראל? דבריו של שריף חותכים כסכין את חלל החדר. נראה כי אף אחד בישראל לא אוהב להקשיב לדברי תוכחה. הכי מגניב זה שנותנים להם לנהל בשקט. ישראל נראית רע מאוד וההדרדרות התרבותית באה לידי ביטוי לא רק במוזיקה קלאסית, מוזיקה קלאסית היא דוגמא שמעידה על הכלל, אפילו במוזיקה הרצינית ביותר ששורצת באקדמיות עד כדי מיאוס, אפילו שם יש כשלון מוחלט בכל הקשור ליצירתיות ואיכות.

להמשיך לקרוא אי כבוד למוזיקה המקומית?

יש לייבל אחד בעולם למוזיקה יהודית מתקדמת וזהו הלייבל "צדיק" של ג'ון זורן. הלייבל לא עוצר במוזיקה יהודית אלא עוסק גם בסגנונות נוספים מכל רחבי העולם. זורן, מוזיקאי נכבד בפני עצמו, פותח דלתות שלא היו קיימות לפני כן לעולמות מוזיקליים עשירים ומעניינים שקשורים גם בכליזמר. אמנם עוד מתחילת המאה העשרים היו הקלטות מעניינות של כליזמר בג'אז, אבל לא היה לייבל שחקק זאת על שמו. הלייבל צדיק עושה זאת.

המילה 'צדיק' היא בעלת קונוטציות מעניינות. זוהי מילה נרדפת לדבר הכי קרוב לשלמות רוחנית ונפשית שאדם יכול להגיע בהיותו צדיק. הלייבל צדיק הוא אולי הלייבל הכי "צדיק" מבין הלייבלים מהבחינה הזאת. הרעיון לחשוף מוזיקה מתקדמת גם אם אינה במיינסטרים הוא רעיון ענק וכל המחמאות לג'ון זורן ולצוות שלו ב"צדיק".

להמשיך לקרוא הלייבל "צדיק"

כתבה מעניינת אודות לייבל ישראלי חדש, הממומן מקרן ברונפמן, המתכונן לעודד ישראלים שמצויים ב underground לייצא מוזיקה באנגלית. הלייבל בעצם משתמש באנשים נכבדים וותיקים מתעשיית הפופ הישראלי כיועצים, ופה נשאלת השאלה, כמה "underground" כבר זה יכול להיות? האם זה ייראה כמו תעשיית הפופ בישראל?

ישראלים ששרים באנגלית? היו כמה הצלחות אבל לא ממש משפיעות וגדולות. לא היתה להקת אבבא ישראלית או משהו כזה. ואולי עכשיו תפתח הדרך לאמנים ישראלים צעירים המעדיפים לשיר באנגלית. רשימה נכבדה של אדריכלים ויועצים, יצטרכו לפצח את השוק העולמי. האם לישראל יש מה להציע לעולם? מבט על ההיסטוריה מראה שתעשיית הפופ הישראלית מושפעת עמוקות מתעשיית הפופ דוברת האנגלית, ולא להיפך.

להמשיך לקרוא לייבל לצעירים ישראלים ששרים באנגלית?

איך נראה עידן רייכל מנקודת המבט של אנשים בעולם, במקרה הזה אמריקאים? כתבה מעניינת ב NPR אודות רייכל מלפני שנתיים אמנם, אבל עדיין מעניינת. רייכל ושושנה דמארי ז"ל יחד עם נשאלים מספר שאלות בראיון, רייכל מוצג כמי שמביא בשורה של איחוד תרבותי של מספר תרבויות דרך המוזיקה שלו. מצטרף אליהם שרון שלום יליד אתיופיה המרצה בנושא באוניברסיטת בר-אילן. דמארי מציינת את יכולתו של רייכל לאיחוד תרבויות כגון התימנית, האתיופית, העברית והערבית גם יחד, כגאונית.

את הראיון הישן הזה אפשר למצוא באתר של npr. רייכל מציין שהמוזיקה שלו מגיעה מרטט האהבה, דבר משותף בעיניו לתרבויות רבות. בצורה כזו הוא מתאר כדוגמא מהחיים, הוא יכול לישון עם כל אישה, אבל יש את האשה הזאת שאיתה יש לו את הרטט הזה. במילים אחרות החיבור שמוביל לרטט האהבה הוא מאפיין מוזיקלי המשותף למספר תרבויות ויכול לגשר ביניהן.ייתכן ומכאן מגיעה האופטימיות שלו, דרך האהבה, דרך המשותף לתרבויות. ההשוואה בין העולים מאתיופיה לבין אפריקאים-אמריקאים מוצעת ע"י המראיין ע"י השוואה בין היפ-הופ למוזיקה שרייכל מציג. רייכל מציג דרך אחרת, הוא לא מתמודד עם נושא הגזענות אלא נותן תשובה מוזיקלית לכל זה.

ומכאן נגיע לכך ששרון שלום אומר שרייכל שם את התרבות האתיופית על השולחן התרבותי הישראלי. יש צדק בכך. במבט לאחור בכל זאת קשה לומר שהמוזיקה האתיופית ומוזיקאים אתיופים יכולים היום בישראל לתקשר באמצעות אלבומים ומוזיקה לקהל שלהם. מוזיקאים אתיופים יופיעו בחתונות, ואירועים שכאלו, הם גם עשויים להופיע בלהקות (כמו הלהקה של נדב הבר שתופיע בפסטיבל ת"א הקרוב), אבל אין שום נישה שבה מוזיקאי אתיופי יקום בבוקר, יגיד אני רוצה לעשות מוזיקה אתיופית-ישראלית, להוציא אלבום, למכור דיסקים, להתפרנס ממוזיקה,ופה הפספוס.שושנה דמארי היתה זמרת נכבדת עוד בשנות הארבעים, אבל לא היתה זו מוזיקה תימנית המיועדת לקהל יוצאי תימן אלא מוזיקה ישראלית מושפעת מאוד ממוזיקה רוסית ומיועדת בעיקר לתרבות של הרוב יוצאי מדינות אירופה. לקח שנים עד שקמו אמנים כמו דקלון, ג'ו עמר וזוהר ארגוב הצליחו לייצר מציאות של מוזיקה מזרחית שהיתה אלטרנטיבה והביאה לידי ביטוי אמנים המנגנים מוזיקה מזרחית לקהל מזרחי. לאתיופים ייקח הרבה זמן אם בכלל, הם מעטים מידי, ואם לא יצליחו למצור נישה, אולי המזרחית או אחרת, הם ימשיכו להיות להקת רקע לאמנים ישראלים עוד הרבה זמן. העבודה של רייכל כמו גם של נדב הבר הן עבודות מצויינות שמהוות את הצעד הראשון, כמו ששושנה דמרי היתה צעד ראשון בזמנה, אבל נדרש יותר מזה.

בנטוניה שבדלתא של המיסיסיפי היא מקור למוזיקה טובה מזה שנים. המפורסם שבאמנים הוא Skip James, שהקליט בשנת 1931 הקלטות מאוד משפיעות, בין השאר אריק קלפטון קנה עבור ג'יימס בית בשנות השישים כתמורה לשימוש להקתו בשיר I'm So Glad, או למשל רוברט ג'ונסון האגדי שהקליט שני שירים של סקיפ ג'יימס והושפע ממנו עמוקות. ג'יימס היה המפורסם ביותר, אבל לא היחיד מבנטויה. Jack Owens התפרסם גם הוא בשנות השישים אם כי זכה לפחות חשיפה מג'יימס שהוא אחד מגדולי הבלוז של כל הזמנים.

לפני כשנה הוקם הלייבל Broke And Hungry, במטרה לתת במה לאמני בנטוניה ואחרים מהדלתא. מתברר שבלוז ממשיך לחיות ולבעוט בדלתא בקרב חוגים מסויימים, ולא רק זאת, הוא מודרני ואיכותי מאין כמותו. אחרי שני אלבומים, האחד של Jimmie "Duck" Holmes, בשם Back To Bentonia, אלבום שזכה לשבחים והוא בין 10 המועמדים האחרונים נכון לרגע זה לזכות בהוצאת הבלוז בלייבל להוצאה עצמית של השנה מטעם מוסד ייסוד הבלוז

להמשיך לקרוא תפרן ורעב