הראיון עם נעם שריף בבלוג של עומר שומרוני מעלה מספר דברים מעניינים. הנה ציטוט שאולי מבטא באופן יסודי את שורש הבעייה : "התכחשנו לעבר שלנו. אנשים ניסו ליצור כאן זהות חדשה בלי ליצור קשר לעבר. הפילהרמונית, לדוגמא, לא השתנתה כהוא זה. היה עכשיו פסטיבל שבעים שנה לפילהרמונית, ולא ניגנו שם יצירה ישראלית אחת. מה כן עושים? ברהמס ובטהובן בפעם האלף. דבר כזה לא היה קורה בצרפת או בגרמניה". אלו דברי תוכחה כנגד התרבות הקלאסית בישראל. דברים אלו צריכים לעמוד כתמרור אזהרה לתרבותיות הישראלית. שריף, שיש לו קבלות של עשייה ארוכת שנים בתחום המוזיקה הקלאסית, מניח את האצבע שלו על שורשי הבעייה התרבותית הישראלית הגדולה ביותר, ולא רק בתחום המוזיקה הקלאסית.
מבט קצר על ההיסטוריה הקצרה של מדינת ישראל מראה עד כמה פוספס הנושא של המוזיקה. האם מישהו בהוויה הישראלית מודע לכך שבעבר היתה כאן פילהרמונית מהטובות בעולם, מורים מהטובים בעולם למוזיקה. מישהו מודע לכך שהטנור חוזה קררס, אחד מגדולי זמרי האופרה של המאה העשרים עשה את תחילת דרכו בלימודים בישראל? דבריו של שריף חותכים כסכין את חלל החדר. נראה כי אף אחד בישראל לא אוהב להקשיב לדברי תוכחה. הכי מגניב זה שנותנים להם לנהל בשקט. ישראל נראית רע מאוד וההדרדרות התרבותית באה לידי ביטוי לא רק במוזיקה קלאסית, מוזיקה קלאסית היא דוגמא שמעידה על הכלל, אפילו במוזיקה הרצינית ביותר ששורצת באקדמיות עד כדי מיאוס, אפילו שם יש כשלון מוחלט בכל הקשור ליצירתיות ואיכות.
ומה קורה בתחומים אחרים בעשייה הישראלית התרבותית? האם לא מאסנו לראות בטלוויזיה ולשמוע ברדיו את אותם אנשים ואותם רעיונות מיובאים? האם לא הגיע הזמן שנזכה לקצת יותר מזה? התרבותיות הישראלית אולי בספרות מצליחה להגיע להשגים מסויימים כדברי שריף, אבל מי שמתבונן לעומק יראה שההישגים הללו מאוד סלקטיביים. מרבית הספרות הישראלית בנויה על רומנים זולים, כאלו שאפילו ברכבת ישראל הקצרה אפשר לגמור אותם ולשכוח מהם לנצח. כמה משוררים וכותבי פואמות איכותיות גדלו כאן? האין ישראל צינית מידי בשביל לייצר כאלו, ומעדיפה להתמקד בז'אנרי פופוליסם קלים לביצוע הזוכים לתשואה מיידית מקהל ריקני המחפש קיצוניות פוליטית?
אז קשה לומר שהתחום הספרותי באמנות הישראלית הוא גן עדן. אמנם זכו פה בפרסי נובל בתחום הספרות, ויש כמה שזכו להכרה בינלאומית, אבל אלו אינם מדדים ממשיים למרבה הצער משום שאנחנו לא רואים רלוונטיות בין הדברים הללו לבין ההוויה הישראלית ואפילו להיפך, סופר ישראלי טוב הוא זה שיצעק בראש חוצות דעות פוליטיות קיצוניות נגד ישראל, שנאה כלפי התרבותיות של הישראלי הממוצע וישבח את אופיים של אירופאים בשביל לקבל תשומת לב והכרה מהם. כמה הישראלים הם תת-תרבות וכמה טובים ויפי נפש הם האירופאים.
תחום המוזיקה הפופולרית המצב קצת טוב יותר. יש יצירה ישראלית ברמה מסויימת, שאמנם די מנסים לדכא אותה ומנסים באופן שיטתי למסגר אותה בתוך איזשהו צורך להדמות למוזיקאים בחו"ל, אבל היו כמה וכמה נקודות ציון המתאימות לישראל. מישראל יצאו כמה וכמה עוסקים במוזיקה שאף השתלבו בסצנות זרות מבלי לשנוא את עצמם כישראלים ומבלי לעטוף את עצמם בתחפושת של תרבותיות אירופאית או אחרת, אלא כעצמם.