מחבר: Mr. Whale

סקיפ ג'יימס הוא אחד מאמני הבלוז החשובים ביותר. בשנות השישים הוא הסעיר קהל רעב לבלוז כשהתגלה מחדש והופיע במסגרת פסטיבלי הפולק-בלוז של התקופה. למרות שחי באיזור הדלתא של המיסיסיפי, המוזיקה שנוגנה בעיירה שלו היתה ייחודית מאוד, ונקראת עד היום הבלוז של בנטוניה.

רועי גיארי, תלמיד תיכון וגיטריסט פולק ובלוז בפני עצמו, ניגש לבצע את המשימה הקשה עבור שיעורי אנגלית בבית-הספר, משימה של כתיבת מאמר באנגלית. רועי בחר לכתוב על סקיפ ג'יימס, והוציא מאמר בין כעשרים עמודים שזיכה אותו בציון המושלם והנדיר של 100%. בנוסף, המאמר התפרסם באתר שמוקדש לחברת ההקלטות פרמאונט, כאשר ניתן להגיע למאמר שלו הישר מהדף הראשי של האתר. באתר יש לציין ישנם מאמרים של גדולי כותבי וחוקרי הבלוז, למשל Prof. David Evans המצויין, אך לאור המאמץ והתוצאות של הכתבה המצויינת רועי זכה שמאמרו יוצג שם. מי שמעוניין לגשת ולקרוא את המאמר, הרי הקישור הישיר. יישר כוח רועי. לרועי יש גם דף במיי-ספייס.

Jay McShann יזכר יותר מכל כמי שנתן לכשרונות יוצאי דופן את הבמה. חובבי הג'אז בוודאי יודו לו על חלקו בגילוי העילוי, צ'ארלי פארקר, אותו מקשאן כלל בלהקה שלו בתחילת שנות הארבעים. היתה זו ההזדמנות הראשונה של פארקר האגדי להקליט, והקלטות אלו נותרו אגדיות וקסומות ועד היום רבים מנסים להבין ולמצוא בהן את הגיצים והניצוצות הראשונים של הביבופ דרך הקלטות אלו, הביבופ שפארקר תרם להפצתו אולי יותר מכל אחד אחר.

גם אנשי הבלוז יודו לו על חלקו בגילוי ג'ימי ווית'רספון. מקשאן שיתף פעולה במשך השנים עם רבים וטובים, ונותר אחד מהעדויות למה שהתרחש בעולם הג'אז , עולמן של הביגבנדס והבופרים של שנות הארבעים, רגעים היסטוריים חשובים בהתפתחות המוזיקה של המאה העשרים שמקשאן נכח בהם. למקשאן יש אתר אנטרנט. אפשר למצוא גם מספר ראיונות לגבי חלקו החשוב בסצנה של קנזאס סיטי. מקשאן השאיר סיפור חיים שהוא חלק ממורשת הג'אז, חלק מהתהוותה והפיכתה למוזיקה יותר ויותר מתוחכמת, יותר ויותר מתקדמת. מקשאן עצמו היה פשוט בגישתו לכאורה, מהדור שרצה בלוז ועוד בלוז ועוד בלוז, אבל מי יודע מה היה נהיה עם צ'ארלי פרקר אם לא היה מתחיל שם?

דיויד גילמור, הגיטריסט של פינק-פלויד האגדית כותב כבר מזה שנה בבלוג משלו. ב-22 לדצמבר ימלאו לבלוג הצעיר שנה והאירוע יחגג במסגרת האתר של גילמור כמו גם הבלוג עצמו. לחובבי גלמור הבלוג הוא מקום מצויין להתרענן ולהתעדכן בו, לפעמים יש דברים מעניינים כמו קטעים מהופעות שאפשר להגיע אליהם הישר מהבלוג, או מידע אחר. יש פחות התייחסות לימי הזוהר של פינקפלויד עצמם, מהסיבה הברורה.

אבל מה שיפה בכל הסיפור זה שגילמור, רוקיסט מזדקן מהדור הישן מעודכן בפלאי הטכנולוגיה החדשים ויודע להשתמש בקטע של האנטרנט : הבלוג מושקע, מתעדכן תדיר, ויפה לעין. פינק פלויד כידוע היתה אחת הלהקות החשובות ביותר בתולדות מוזיקת הפופ של המאה ה-20. הלהקה שהחלה כלהקת רוק שניגנה מוזיקה מתוחכמת החלה לדעוך יחד עם דעיכת הרוק הקלאסי כולו.

הלהקה הדרדרה לקראת סוף שנות השבעים והפכה לצל של עצמה בשנות השמונים עד להתפרקותה המוחלטת. חברי הלהקה פנו לכיוונים שונים, ולאחרונה התבשרנו כי מייסד הלהקה סיד בארט הלך לעולמו.

אחת מתוכניות הרדיו המעניינות ביותר בישראל היא התוכנית אילתורים. התוכנית לא רק חושפת בפני המאזינים ג'אז מודרני ונגזרותיו, סגנונות מוזיקליים מתקדמים למיניהם מהארץ ומהעולם, שלל צלילים במגוון סגנונות וטעמים, היא גם סוקרת בנאמנות, כמו גם פותחת צוהר אל אמנים ישראלים והסצנה הישראלית בכללה. בתוכנית מתארחים מעת לעת מוזיקאים אנשי רדיו ופעילים אחרים בסצנה, שמספרים על הסצנה ועל כל מיני דברים מעניינים שמתרחשים בזירת הג'אז הישראלית.

הזירה הישראלית כפי שכתבתי בעבר מגדלת שורה של כשרונות דבר שלא היה בעבר. לצד אמנים שמצליחים כבר בחו"ל ושקבעו את מקומם לתקופות ארוכות בחו"ל, יש במחסנית הישראלית שורה ארוכה של כשרונות המבקשים לפרוץ החוצה, לחלקם השתתפות בתוכנית רדיו שכזו או אפילו איזכורם עשוי לסייע להם להפתח לעוד אנשים, ואולי לתת לעצמם יותר הבנה כתוצאה מעשיית התוכנית, השאלות שהם נשאלים והתגובות לתוכנית. מידי יום ב' החל מהשעה 20:00 ועד לשעה 21:00 אפשר להאזין לתוכנית ולהחשף לעולם הקסום שעופר צמח מגיש , אפשר לעשות זאת בהאזנה ברדיו לרדיו הר-הצופים או באנטרנט דרך האתר של רדיו הר-הצופים, או באמצעות הלינק הישיר לתוכנית.

הרוק הקלאסי הוא קלאסיקה עבור חובבי הפופ מזה שנים. לפני הפיכת הירוקים לדבר החשוב היחיד במוזיקה הפופולארית, הם היו אמנם דבר חשוב אבל היה חשוב גם שלמוזיקה יהיו איכויות נוספות. הרוק הקלאסי האמיתי חוסל מוקדם מאוד, בכתבה הבאה התייחסו גם לרוק שבא אחרי הקלאסי מה שנותן לו עוד כמה שנים טובות, אבל כשמדברים על הרוק הקלאסי אפשר אולי להסתפק בשנים 1966-1972, אלו היו השנים העיקריות שבהם אפשר לדבר על רוק קלאסי. לאחר מכן היו להקות שעשו רוק קלאסי אבל הן היו במיעוט, הזרם המרכזי כבר היה בכיוון אחר לגמרי. לפני 1966 הרוק היה נאיבי מידי, היו אלו הלהקות הראשונות שהרוק שלהם היה רך והנגנים העיקריים לא הגיעו עדיין לשיאם, הם עדיין לא הבינו את הבלוז.

ההגדרות הבסיסיות כבר היו, אבל רק ב 1966 הבשיל הסגנון והשיא נמשך עד בערך 1972, אולי 1973, כאשר היה ברור שהשיא כבר מאחור וצריך לנסות כיוונים חדשים. למרות שהרוק הקלאסי נמשך רק שנים ספורות, עדיין נמשכה מוזיקה טובה לצאת מהרוק עד שלהי שנות השבעים. ומכאן אני משאיר לכם לקרוא את הכתבה על 10 השירים שבעצם חיסלו את המאפיינים האיכותיים של הרוק ושלחו אותו למחוזות שבהם הדבר היחיד החשוב הוא הכסף. מוזיקה מיידית שעושה כסף רב אבל אחרי זמן קצר אין לה משמעות היסטורית רבה או תרומה משמעותית להיסטוריה של המוזיקה. למרות זאת מוזיקת הפופ היא חשובה אמנם אבל ככלל יותר מאשר הפרטים שבה: היא מראה לאיזה כיוונים העדר פונה, כמובן שמדובר הרבה פעמים במקומות שבהם יש הרבה עשב שקל לעכל אותו ובכמויות גדולות, גם אם הוא לא מזין במיוחד ואין בו את המרכיבים התזונתיים האיכותיים הנדרשים…