קטגוריה: ישראל

נתקלתי בכתבה הבאה מלפני כמעט שנתיים וחצי , אמנם מעט ישנה אבל נחמד לבחון עד כמה השתנו הדברים מאז שכתבו אותה. והשאלה האם מוזיקאים ישראלים צריכים לשיר באנגלית או בעברית היא שאלה מעניינת. הכתבה ציינה מספר גורמים למעבר ישראלים לכיוון של שירה בלועזית.

בכתבה נידונות נקודות מבט של מוזיקאים מסויימים, אנשי שוק מסויימים ומומחים לניתוח חברתי מסויימים ואין התייחסות לקהל הישראלי או הלועזי. חשוב לציין שגם בעבר אמנים ישראלים צרכו אמנות ותרבות לועזיים וזה לא הפריע להם לעבוד בעברית במסגרת המוזיקה הישראלית, וגם אז בסופו של דבר כמו היום, כמות ההצלחות היתה ביחס ישר למספר הללו שניסו. ככל שיותר הצליחו, יותר ניסו. כשהיתה דעיכה בדרישה לאמנים ישראלים, זה השפיע על רבים לחזור לעברית.

להמשיך לקרוא מוזיקאים ישראלים לועזית ועברית

ממש ברגעים אלו צפיתי בקליפ של סאבלימינאל ובן-ארי. הקליפ גרם לי לדמעה שנקוותה בעין. הנגינה של בן-ארי נוגעת בלב, והשירה של סאבלימינאל מלאת נשמה. זהו רגע שנוי במחלוקת מהסיבות הלא נכונות. במשך שנים היתה השואה טאבו, ובמוזיקת הפופ השתדלו לא להכנס לזה ולא להתעסק עם זה. התרגלנו בימי השואה לשמוע שירים מסוג מאוד מסויים, שירים שבמידה מסויימת מידת הישראליות בהם היתה קטנה. לכאורה מירי בן-ארי וסאבלימינאל לא היו אמורים להתאים לחומר. בן-ארי היא סלבריטאית היפ-הופ עולמית, סאבלימינאל הוא כזה בארץ. מצד שני, מי שעוקב אחרי הקריירות שלהם יודע שיש להם לב גדול, לב גדול הפתוח לדברים העצובים הללו שקרו למרבה הצער. זה עניין של איכפתיות, עניין של לומר אמירה בנושא טעון ורגיש שכזה. לומר אמירה בנושא השואה זה דבר לא קל, בעיקר באמנות. וכשבאים אמנים עם לב גדול ורחב הפתוח לקבל ולתת, צריך לפרוש ידיים ולחבק את הרגע.

אז מה בעצם שנוי במחלוקת; ניסיתי לחשוב על התמונות הללו, תמונות בהם רואים את סאבלימינאל ומירי בן-ארי. את הכוריאוגרפיה. מה מידת הגרפיקה של הקליפ? האם זה פסול שנראה את דיוקני האמנים עצמם שמבצעים כשמדובר בנושא כל כך לא אישי? האם יש כאן גלישה לעולם הפופ? האם יש בזה משהו לא ראוי? לגבי דיוקני האמנים, אני לא חשתי בבעייה. כמה שהנושא הוא לא אישי, אולי אפילו אוניברסלי, יש משהו בביצוע האישי כשמדובר באמנים שיודעים לכבד את זה, וכמו שרואים בטלוויזיה זמרים ששרים בימי אבל ובטקסים, לא צריכה להיות בעייה בעידן המודרני לראות אמנים על פורמט של קליפ, כאמור, כל עוד זה מכובד ורציני. ופה אני חושב שהם עוברים את מבחן הרצינות, אפשר לראות שהכל נעשה מהלב, המוזיקה מלאת נשמה בביצוע, הסימפול של עוזי חיטמן מלא עוצמה, והשיר עומד במבחן האיכות, לא שיר שמנסה להיות איזה משהו פורץ דרך בתחום ההיפ-הופ שלא נשמע כמותו בעולם, לא ניסיון להיות וירטואוזים, אלא ביצוע מלא נשמה ורגש הבאים מהלב.

לגבי הכוריאוגרפיה, התחושה היתה של חוסר יציבות, היו רגעים שלא התחברתי, היה משהו שנתן לי תחושה של אובר-סקסיות ברגעים מסויימים, אם היו מורידים מספר קטעים מהכוריאוגרפיה, אני סה"כ מרוצה שסאבלימינאל ובן-ארי ביצעו את הקטע הזה, שהתמודדו עם החומר, אני מרוצה שלא ניסו להיות מתוחכמים מידי אלא לתת את הנשמה, ולא מוצא יותר מידי מקום לטענות על המוזיקה. לכוריאוגרף הייתי אומר שהוא בדיוק הצליח להציג את השואה בצורה רעה, רקדנים סקסיים אין להם מקום שם ונראה כי היתה יומרנות של המנהל של להקת הריקודים הזאת לגנוב את ההצגה מהשואה ולהציג במקום זה את עצמו ורעיונותיו.

אתר נוסטלגיה עברית מציע מבט מיושן כמיטב המסורת ולא מפוכח על הזמר העברי. בעיקר חלוצי הזמר. האתר בנוי מחמישה קישורים שראוי לסקור בנפרד. העמותה לזמר העברי מציעה אגף להורדות חינמיות של מספר מצומצם של שירי נוסטלגיה לצד דפי מידע על האנשים שמאחורי הזמר העברי. הביוגרפיות אינן מהוות סקירה היסטורית מספקת כך שאפשר יהיה לגזור או לרמז על התהליכים שעברו על הזמר העברי בראשיתו, לצורך שכזה נדרש קריאה במקומות אחרים, לעומת זאת הביוגרפיה נותנת מבט מרתק כשלעצמו על חייהם של הדמויות שעומדות מאחורי ראשית התפתחות הזמר המודרני בישראל, בתקופה שבה המוזיקאים הגיעו עם מורשת חיצונית, בעיקר מרוסיה, אותה שאפו לעברת ולגייר החל מתחילת המאה ועד הקמת המדינה ושנות החמישים. האתר באופן כללי הוא טוב ומעניין אבל חסר כאמור יותר פירוט וסדר כרונולוגי של הדברים.

האתר השלישי הוא של נחום "נחצ'ה" היימן מכיל פרטים אודות 6 תקליטורים מבית-מדרשו, כולל הסיפורים מאחורי כל תקליטור, בביצועים שונים. האתר רביעי נוסטלגיה עברית מכיל בעיקר את תקופת שנות החמישים והשישים, למי שמחפש את שירי התקופה יש הוצאות מסודרות של חברת ישראפון של הליקון. האתר החמישי הוא החנות הוירטואלית נוסטלגיה CD היא מקיפה יותר וכוללת דברים רבים יותר. סה"כ האתרים הללו מיועדים יותר מבחינת החומר הכתוב למי שכבר מכיר את התקופה ופחות לדורות החדשים, עכב מחסור בסקירה מקיפה המקשרת בין האמנים לתקופות ולעשייה, סלקטיבי בחומר וכולל בעיקר נקודת מבט של ברנז'ה מסויימת,ובכל זאת, ראוי לציין שזהו אוסף אתרים מבורך שכולל חלק ניכר מהגרעין של המוזיקה העברית.

האירוויזיון זה דבר מת ואף אחד לא ממש מתייחס אליו כמשהו מוביל מוזיקלית בעולם כולל בתחום הפופ. אמנם בשנים עברו היו מקרים של שירי אירוויזיון שהפכו למשפיעים ומצליחים בייחוד בשנות הדיסקו, אבל מעבר לזה כמעט ואין השפעה של האירוויזיון על המוזיקה העולמית. והנה השנה האירוויזיון מתעורר לחיים. טיפקס בשיר קיצבי נחמד, אבל יותר מהמוזיקה מרב יודילוביץ ב-Y-NET מבשרת בכתבה מעניינת כי זוהי הליריקה שמרתקת את הצופים.

האמת שמקריאת המילים אני לא רואה שום התייחסות למנהיגה של איראן שנחשד דווקא הוא כמי שנרמז לגביו שמילות השיר הן אודותיו. בשביל לחשוד בדבר שכזה החושד נצרך מראש לחשוד באיראני החביב שהוא מה שמתואר במילות השיר, אין שום מקום בשיר שמציין דווקא אותו ודווקא החשד הראשון שקינן בראשי הוא שמדובר במירוץ החימוש העולמי באופן כללי. מה הסבירות שה-BBC הבריטי החליט להתנקם בישראל על החרם שעשו עליו בישראל לפני מספר שנים?

מצד שני יש קמצוץ אמת בטענות כי השיר מכיל מסרים שעשויים להיות חשודים כפוליטיים, ואולי אף בטענה כי השיר אינו קולע לרוחו של האירוויזיון בעיקר בגלל התיאורים המפורטים. נראה כי יהיה חם ומעניין, ואולי מספר מדינות אירופאיות יצטרפו למדינות ערב כאשר יחשיכו את המסך בזמן השיר הישראלי, מה שיוסיף עניין ומתח לחיינו המשעממים.

במדינות רבות בעולם יש מידי פעם התקפות נוסטלגיה שחוזרות ונישנות. כך למשל, בשנה שעברה היתה "מכת אלביס" בבריטניה, כאשר מספר סינגלים של אלביס חזרו לככב במצעד הלהיטים הבריטי, אחדים משיריו אף כבשו את הפסגה!!! ולמי שלא זוכר כל כך, גם בישראל יש התקפות נוסטלגיה, פתאום יש מודה או טרנד חדש, שנות השמונים, שנות השבעים, שנות החמישים, וכולי וכולי. תוכניות סדרתיות על אלביס, או על החיפושיות, סדרת ג'אז, במדיית הרדיו, או למשל סדרת כתבות בצהובונים היומיים.

אלא, שההתקפות שמתרחשות בישראל עוסקות רובן ככולן ב… נוסטלגיה של תרבויות לא-ישראליות. מתי פעם אחרונה נתקפו בישראל בנוסטלגיה ישראלית? זה קורה מידי פעם אני מניח, אבל לא יותר מידי ובדר"כ אפשר לשמוע את ההתנשפויות חסרות הסבלנות של הללו שעוסקים בכך, הם רוצים משהו מיידי, סיפור מעניין על ניצול ילדים של מייקל ג'קסון או ציצי שברח החוצה לג'נט ג'קסון, או תמונה עסיסית של סלבריטאית "חמה" או משהו בסגנון. ואם כבר משהו ישראלי, זה לבטח האלבום החדש של אחד הסלבריטאים הישראלים או מישהו מהתוכנית המפורסמת "כוכב נולד", עוד סוג של ייבוא מחו"ל שמסקרן את ראשי התרבות הפופולרית בישראל.

להמשיך לקרוא נוסטלגיה במוזיקה הישראלית