נוסטלגיה במוזיקה הישראלית

במדינות רבות בעולם יש מידי פעם התקפות נוסטלגיה שחוזרות ונישנות. כך למשל, בשנה שעברה היתה "מכת אלביס" בבריטניה, כאשר מספר סינגלים של אלביס חזרו לככב במצעד הלהיטים הבריטי, אחדים משיריו אף כבשו את הפסגה!!! ולמי שלא זוכר כל כך, גם בישראל יש התקפות נוסטלגיה, פתאום יש מודה או טרנד חדש, שנות השמונים, שנות השבעים, שנות החמישים, וכולי וכולי. תוכניות סדרתיות על אלביס, או על החיפושיות, סדרת ג'אז, במדיית הרדיו, או למשל סדרת כתבות בצהובונים היומיים.

אלא, שההתקפות שמתרחשות בישראל עוסקות רובן ככולן ב… נוסטלגיה של תרבויות לא-ישראליות. מתי פעם אחרונה נתקפו בישראל בנוסטלגיה ישראלית? זה קורה מידי פעם אני מניח, אבל לא יותר מידי ובדר"כ אפשר לשמוע את ההתנשפויות חסרות הסבלנות של הללו שעוסקים בכך, הם רוצים משהו מיידי, סיפור מעניין על ניצול ילדים של מייקל ג'קסון או ציצי שברח החוצה לג'נט ג'קסון, או תמונה עסיסית של סלבריטאית "חמה" או משהו בסגנון. ואם כבר משהו ישראלי, זה לבטח האלבום החדש של אחד הסלבריטאים הישראלים או מישהו מהתוכנית המפורסמת "כוכב נולד", עוד סוג של ייבוא מחו"ל שמסקרן את ראשי התרבות הפופולרית בישראל.

מצד שני במלחמות וימי אבל אפשר לשמוע הרבה נוסטלגיה ישראלית ברדיו ובטלוויזיה, ומאחר ולא חסר לנו מהללו, אולי יש הגיון מסויים בכך שיש חוסר סבלנות כלפי נוסטלגיה ישראלית דווקא בישראל (ישראלים בחו"ל יטרפו קלטות של נוסטלגיה ישראלית, למי שלא מאמין שיבדוק וישאל). אמנם הגשש החיוור וכדומה זוכים להיות קלאסיקות מכובדות, אבל אלו מקרים יחידים. אחת הסיבות היא שבדר"כ העיסוק בנוסטלגיה גם אם הוא מוסיף עניין הוא אינו כלכלי ופרסומי כמו פופ עכשוי, רצוי כזה מהזן שפונה אל מכנה משותף נמוך ורחב ככל האפשר, וכמו שאומר המשפט "זה הכלכלה טמבל", כך גם בתרבות הפופולרית.

אבל יש גם צד יותר רציני לעניין. בכתבה מלאת אופטימיות של תמר סוקניק בעיתון הארץ אונליין, אפשר לראות שיש מי שחושב לנסות קצת נוסטלגיה ואף לשים אותה על פורמט מחודש של תקליטורים. דני ליטני, מתי כספי, ו"ששת" זוכים להוצאה מחודשת של אלבומים ישנים. בישראל יש צורך קצת להרחיב את הנושא של התרבותיות הישראלית והייחודיות שלה, לצד החיקוי ישנם דברים שהפכו לקלאסיקות בישראל, ובניגוד למקומות אחרים בעולם, בישראל לא יוצאים יותר מידי פרסומים על קלסיקות מהעבר בהוצאות מחודשות ולמעשה לדבר על קלאסיקה ישראלית כמעט ולא יוצא מאחר ואין מודעות לחשיבות הנושא בתרבותיות בישראל.

תארו לכם שחלילה יווצר פולקלור ישראלי. אבל רגע רגע, יש כבר פולקלור ישראלי! רק צריך להפיץ את הבשורה הזאת. לטוב ולרע נעשו פה דברים רבים ואין סיבה לא להתייחס אליהם כפי שהם. זה מה שיש ועם זה צריך להסתדר. וזה לא כל כך נורא למען האמת, יש מספיק דברים טובים.

אז בנימה זו של אופטימיות אפשר לסיים את הפוסט ולצפות שאולי יקום איזה לייבל ישראלי עם משאבים הולמים שיעסוק ברכישת זכויות של קלאסיקות ישנות והפצתם המחודשת בפורמט חדש כסדרה מהודרת ואלגנטית שתשמור על ההוויה הישראלית המוזיקלית לדורות הבאים כדבר רציף ולא בהבזקי נוסטלגיה קצרים או ימי זכרון. דבר שכזה יכול להעצים את התרבותיות הישראלית ולתת לישראליות איזשהו פורמט תרבותי מעבר לחפיפניקיות הידועה לשמצה, משהו מכובד יותר. אה, יש לנו כבר לייבל כזה: NMC.