בן בלי שם – מוזיקה מזרחית בישראל

חיפשתי ספר על מוזיקה מזרחית ולא מצאתי. זוהי קריאה די נואשת לפני שיהיה מאוחר מידי, מישהו צריך לקום, לאסוף חומר, ולכתוב ספר על המוזיקה המזרחית בישראל. למה? דבר ראשון כי היום עדיין אפשר למצוא כמה וכמה מהגדולים של המוזיקה שיודעים הכל או כמעט הכל על השורשים שלה, הרקע שלה, והתפתחותה והם יכולים לתת מידע מדוייק. דבר שני, בעוד כמה שנים ייתכן שכבר יהיה מאוחר מידי. המוזיקה המזרחית צריכה להיות מונצחת בספר שיסקור את התפתחותה, או שתשאר כמו במילות השיר "בן בלי שם, בן בלי בית".

המוזיקה המזרחית היא אחד הדברים הכי פחות מוערכים בישראל. אחת הסיבות לכך היא שבהוויה הישראלית תמיד ראו ביוצרי המוזיקה לא ממש מוזיקאים אלא חובבנים שיכולים לשיר. ולא כן היא. נכון שבתחילת דרכה היתה המוזיקה סוג של אומנות נאיבית, כזו שמגיעה משילוב של פולקלור עם השפעות חיצוניות. אבל כבר בשנים הראשונות הגיעו להישגים מרשימים בתחום, הישגים שההשפעה שלהם על המוזיקה הישראלית והתרבות הישראלית עדיין לא נחקרה מספיק. והסיפור של המוזיקה המזרחית משקף מאוד את המצב החברתי בישראל, או במילים אחרות, המוזיקה היא כמו מראה, המילים שיצאו מהכותבים והזמרים יצאו מהלב ולא פחות משעיצבו את העתיד, הן דיברו על המצב הקיים והוציאו אותו החוצה.

להמשיך לקרוא בן בלי שם – מוזיקה מזרחית בישראל

אי כבוד למוזיקה המקומית?

הראיון עם נעם שריף בבלוג של עומר שומרוני מעלה מספר דברים מעניינים. הנה ציטוט שאולי מבטא באופן יסודי את שורש הבעייה : "התכחשנו לעבר שלנו. אנשים ניסו ליצור כאן זהות חדשה בלי ליצור קשר לעבר. הפילהרמונית, לדוגמא, לא השתנתה כהוא זה. היה עכשיו פסטיבל שבעים שנה לפילהרמונית, ולא ניגנו שם יצירה ישראלית אחת. מה כן עושים? ברהמס ובטהובן בפעם האלף. דבר כזה לא היה קורה בצרפת או בגרמניה". אלו דברי תוכחה כנגד התרבות הקלאסית בישראל. דברים אלו צריכים לעמוד כתמרור אזהרה לתרבותיות הישראלית. שריף, שיש לו קבלות של עשייה ארוכת שנים בתחום המוזיקה הקלאסית, מניח את האצבע שלו על שורשי הבעייה התרבותית הישראלית הגדולה ביותר, ולא רק בתחום המוזיקה הקלאסית.

מבט קצר על ההיסטוריה הקצרה של מדינת ישראל מראה עד כמה פוספס הנושא של המוזיקה. האם מישהו בהוויה הישראלית מודע לכך שבעבר היתה כאן פילהרמונית מהטובות בעולם, מורים מהטובים בעולם למוזיקה. מישהו מודע לכך שהטנור חוזה קררס, אחד מגדולי זמרי האופרה של המאה העשרים עשה את תחילת דרכו בלימודים בישראל? דבריו של שריף חותכים כסכין את חלל החדר. נראה כי אף אחד בישראל לא אוהב להקשיב לדברי תוכחה. הכי מגניב זה שנותנים להם לנהל בשקט. ישראל נראית רע מאוד וההדרדרות התרבותית באה לידי ביטוי לא רק במוזיקה קלאסית, מוזיקה קלאסית היא דוגמא שמעידה על הכלל, אפילו במוזיקה הרצינית ביותר ששורצת באקדמיות עד כדי מיאוס, אפילו שם יש כשלון מוחלט בכל הקשור ליצירתיות ואיכות.

להמשיך לקרוא אי כבוד למוזיקה המקומית?

עידן רייכל ב NPR ותרבות אתיופית בישראל

איך נראה עידן רייכל מנקודת המבט של אנשים בעולם, במקרה הזה אמריקאים? כתבה מעניינת ב NPR אודות רייכל מלפני שנתיים אמנם, אבל עדיין מעניינת. רייכל ושושנה דמארי ז"ל יחד עם נשאלים מספר שאלות בראיון, רייכל מוצג כמי שמביא בשורה של איחוד תרבותי של מספר תרבויות דרך המוזיקה שלו. מצטרף אליהם שרון שלום יליד אתיופיה המרצה בנושא באוניברסיטת בר-אילן. דמארי מציינת את יכולתו של רייכל לאיחוד תרבויות כגון התימנית, האתיופית, העברית והערבית גם יחד, כגאונית.

את הראיון הישן הזה אפשר למצוא באתר של npr. רייכל מציין שהמוזיקה שלו מגיעה מרטט האהבה, דבר משותף בעיניו לתרבויות רבות. בצורה כזו הוא מתאר כדוגמא מהחיים, הוא יכול לישון עם כל אישה, אבל יש את האשה הזאת שאיתה יש לו את הרטט הזה. במילים אחרות החיבור שמוביל לרטט האהבה הוא מאפיין מוזיקלי המשותף למספר תרבויות ויכול לגשר ביניהן.ייתכן ומכאן מגיעה האופטימיות שלו, דרך האהבה, דרך המשותף לתרבויות. ההשוואה בין העולים מאתיופיה לבין אפריקאים-אמריקאים מוצעת ע"י המראיין ע"י השוואה בין היפ-הופ למוזיקה שרייכל מציג. רייכל מציג דרך אחרת, הוא לא מתמודד עם נושא הגזענות אלא נותן תשובה מוזיקלית לכל זה.

ומכאן נגיע לכך ששרון שלום אומר שרייכל שם את התרבות האתיופית על השולחן התרבותי הישראלי. יש צדק בכך. במבט לאחור בכל זאת קשה לומר שהמוזיקה האתיופית ומוזיקאים אתיופים יכולים היום בישראל לתקשר באמצעות אלבומים ומוזיקה לקהל שלהם. מוזיקאים אתיופים יופיעו בחתונות, ואירועים שכאלו, הם גם עשויים להופיע בלהקות (כמו הלהקה של נדב הבר שתופיע בפסטיבל ת"א הקרוב), אבל אין שום נישה שבה מוזיקאי אתיופי יקום בבוקר, יגיד אני רוצה לעשות מוזיקה אתיופית-ישראלית, להוציא אלבום, למכור דיסקים, להתפרנס ממוזיקה,ופה הפספוס.שושנה דמארי היתה זמרת נכבדת עוד בשנות הארבעים, אבל לא היתה זו מוזיקה תימנית המיועדת לקהל יוצאי תימן אלא מוזיקה ישראלית מושפעת מאוד ממוזיקה רוסית ומיועדת בעיקר לתרבות של הרוב יוצאי מדינות אירופה. לקח שנים עד שקמו אמנים כמו דקלון, ג'ו עמר וזוהר ארגוב הצליחו לייצר מציאות של מוזיקה מזרחית שהיתה אלטרנטיבה והביאה לידי ביטוי אמנים המנגנים מוזיקה מזרחית לקהל מזרחי. לאתיופים ייקח הרבה זמן אם בכלל, הם מעטים מידי, ואם לא יצליחו למצור נישה, אולי המזרחית או אחרת, הם ימשיכו להיות להקת רקע לאמנים ישראלים עוד הרבה זמן. העבודה של רייכל כמו גם של נדב הבר הן עבודות מצויינות שמהוות את הצעד הראשון, כמו ששושנה דמרי היתה צעד ראשון בזמנה, אבל נדרש יותר מזה.

בלוז בישראל

נתבקשתי לכתוב אודות הבלוז בישראל אז הנה בקצרה. אמן הבלוז הותיק ביותר (במובן שהקליט בשנה המוקדמת ביותר) שביקר בארץ היא הזמרת אלברטה האנטר (Alberta Hunter) שהקליטה לראשונה במאי 1921. אלברטה ענדה באופן קבוע עדי אותו קיבלה בישראל. אמן הבלוז המפורסם ביותר שביקר בארץ הוא בי בי קינג. בי בי קינג ביקר מספר פעמים בארץ. הבלוז בישראל בפיגור מתמיד לא רק למול ארה"ב מקום הולדתו של הבלוז, אלא גם למול אירופה, קנדה, אוסטרליה, יפן וכל מדינה מערבית אחרת. בישראל לא היה מעולם מגזין בלוז, היו מעט מאוד תוכניות רדיו על בלוז, תוכניות שלא הורגשו כמעט כלל, וכמעט ואין בלוז ברדיו שמושמע מעבר לתוכניות שמוקדשות לו.

בשנות החמישים והשישים כאשר אמני בלוז נהגו לסייר בעולם כולו מעט מאוד מזה הגיע לישראל, הופעות ספורות בלבד שספק אם מישהו נשאר לספר מה היה בהן, ובכל אופן מעולם לא היה עניין לאף אחד לספר עליהן במדיה כלשהי בישראל. הבלוז אמנם לא הגיע כסגנון בפני עצמו, אבל הגיע בתוך הרוק: להקות הרוק הישראלי של שנות השישים והשבעים ניגנו מוזיקת רוק אמנם אבל זוהי מוזיקה שאפשר לראות בהחלט השפעות של בלוז. אריאל זילבר, שלום חנוך, אריק איינשטיין, הצ'רצ'ילים, שמוליק קראוס, הם היו רוקיסטים אבל כמו כל הרוק של התקופה בעולם היתה זו מוזיקה שקשורה לבלוז.

להמשיך לקרוא בלוז בישראל

ג'אז בישראל – פלוסים ומינוסים

סצנת הג'אז בישראל יש בה פלוסים ומינוסים. המינוס הגדול נובע ממבחן התוצאה – אין בישראל סצנה מספיק גדולה, כזו שיכולה להוות בית לאורך זמן למוזיקאי, או במילים אחרות, הסצנה היא מוגבלת והתקדמות של מוזיקאי תלויה ביציאה מישראל החל משלב מסויים במדינות כמו הולנד, בריטניה, פולין או איטליה המוזיקאים יכולים לשרוד בסצנה המקומית הרבה יותר ואינם חייבים להעתיק את מקומם בשביל להתקדם, מספיק שייצאו לגיחות בינלאומיות, הבית שלהם נשאר בארץ המוצא. בישראל זה לא שונה. אמנים ישראלים שזוכים להכרה בינלאומית עושים זאת לאחר שמעתיקים מקומם לפרק זמן ארוך במדינות אחרות.

אפשר להסתכל על רשימת האמנים שמגיעים לישראל. הפסטיבל הכי גדול של ישראל ואולי הסמל הגדול של הג'אז הישראלי, הפסטיבל באילת, לא מצליח להגיע לכל אמן שהוא רוצה. כך ציין אף דני גוטפריד, הפעיל בפסטיבל ומארגן אותו מזה שנים, כאשר ציין אמנים גדולים כמו סוני רולינס שאינו מעוניין להגיע לישראל. ישראל מתקשה לכפר על החסרון הפוליטי שלה והסצנה שלה נראית אפורה רוב הזמן, רק הגעתם של אמנים גדולים מחו"ל לפסטיבלים השונים היא זו שמצליחה להכניס מעט צבע לסצנה מידי פעם. כאשר מדובר על פסטיבלים על טהרת ישראלים, מעט מאוד מזה מגיע למרכז הבמה ומתוקשר בתקשורת הלאומית. סצנת הג'אז בישראל היא כמעט אנדרגראונד, ולמעט מספר מצומצם של אמנים שהצליחו להגיע למצב שהם מושכים תשומת לב כלל ארצית, הסצנה די חבוטה ומנודה מהמרכז התרבותי הישראלי.

גם כשמסתכלים על הטלוויזיה והרדיו המצב די עגום. עיקר הג'אז שניתן לראות בקופסא בסלון מגיע מערוצים כמו Mezzo, ובתודעה הישראלית מדובר במשהו זר ולא משהו שיש אמנים מקומיים שעוסקים בו באנטנסיביות. ברדיו המצב לא הרבה יותר טוב, יש את ערוץ 88FM אבל הנ"ל גם הוא מבין היכן מרוחה החמאה ומשתדל לקלוע למכנה משותף נמוך יותר ופחות ללכת על תוכניות נישה איכותיות.

עיתונות הכתובה גם היא חלשה למדי. מידי פעם יש פרוייקטים בצהובונים המבקשים לתת נישה יותר איכותית ע"י סקירה של מוזיקה לא פופוליסטית, אבל בגדול הפרוייקטים הללו אינם מצליחים ונעלמים די מהר. בהארץ המצב מעט טוב יותר, אך עדיין הארץ אינו מצליח לחשוף אנשים ולהכניס לתודעה שלהם את המוזיקה.

מאידך יש הרבה מוזיקאים מוכשרים בישראל. יש ממש גל של עניין בשלושת השנים האחרונות ומוזיקאים ישראלים צעירים מפתחים את עצמם היטב. השאלה העיקרית שיש לשאול היא האם הכשרון הזה יתפתח לסצנה או שיישאר בתצורה הנוכחית. ימים יגידו.