בלוז לבן, בעד או נגד?

פול גרון הוא אחד הכותבים החשובים בנושא הבלוז. אתר בלוזוורלד מביא כאן כתבה שגרון כתב, שנושאה הוא הבלוז הלבן, נושא שמצוי על הפרק כבר חמישים שנים. בשנת 1958 כשביג ביל ברונזי הלך לעולמו סברו רבים שמדובר באחרון הבלוזיסטים האותנטיים. בשנים שלאחר מכן לא רק שנתגלו הרבה בלוזיסטים מהדור הישן, אלא היתה די התעלמות מכך שהבלוז היה סגנון חי וקיים ופופולרי. אמנים כמו סלים הארפו, ג'ימי ריד, בובי בלאנד, בי. בי. קינג, אלברט קינג ואחרים המשיכו להיות פופולאריים עד לשנות השמונים.

ומאז שנות השמונים יש עדיין את סגנון הבלוז-סול שעדיין ממשיך להיות חי ובועט בקרב האפריקאים-אמריקאים אפילו כיום יש עדיין אחוז מסויים שעוקב אחרי המוזיקה הזו. כל זה סבל מהתעלמות ממושכת. מגזין ליבינג-בלוז ואחרים לקחו על עצמם את האחריות לקבוע בתוכן שלהם עדיפות לסגנונות הבלוז שנראו להם שורשיים יותר ולדחוק סגנונות מודרניים שהתפתחו. רק השנה ליבינג-בלוז היכה על החטא הזה כאשר החל להכניס את הבלוז-סול חזק יותר לתכנים שלו, כאילו חיכו שהסגנון ימות בשביל להתחיל להתייחס אליו.

אם ללבנים אסור לנגן בלוז, בין אם מסיבה של חוסר באותנטיות או מסיבה שהם תופסים מקומות עבודה של שחורים, הרי מדוע יכולים לבנים לכתוב ספרים על הבלוז, לערוך מגזינים, לקבוע מה אותנטי ומה לא, וכולי? כמובן שזה אבסורד, הרי גם כאן ניתן לטעון כי נלקחו מקומות עבודה וכי יש בכך חוסר באותנטיות.

צריך להסתכל על הדינמיקה שבה הדברים כבר מצויים, הבלוז הוא מוזיקה שמשותפת כבר זמן רב ללבנים ולשחורים כאחד ולמרות שרוב המועדפים שלי הם שחורים זה לא מונע ממני להנות מבלוזיסט לבן טוב בין אם הוא שר, מנגן, כותב ספר, או עורך תכנים של מגזין. אם אהבתי-קניתי ואם לא אז לא.

ג'אז בישראל – פלוסים ומינוסים

סצנת הג'אז בישראל יש בה פלוסים ומינוסים. המינוס הגדול נובע ממבחן התוצאה – אין בישראל סצנה מספיק גדולה, כזו שיכולה להוות בית לאורך זמן למוזיקאי, או במילים אחרות, הסצנה היא מוגבלת והתקדמות של מוזיקאי תלויה ביציאה מישראל החל משלב מסויים במדינות כמו הולנד, בריטניה, פולין או איטליה המוזיקאים יכולים לשרוד בסצנה המקומית הרבה יותר ואינם חייבים להעתיק את מקומם בשביל להתקדם, מספיק שייצאו לגיחות בינלאומיות, הבית שלהם נשאר בארץ המוצא. בישראל זה לא שונה. אמנים ישראלים שזוכים להכרה בינלאומית עושים זאת לאחר שמעתיקים מקומם לפרק זמן ארוך במדינות אחרות.

אפשר להסתכל על רשימת האמנים שמגיעים לישראל. הפסטיבל הכי גדול של ישראל ואולי הסמל הגדול של הג'אז הישראלי, הפסטיבל באילת, לא מצליח להגיע לכל אמן שהוא רוצה. כך ציין אף דני גוטפריד, הפעיל בפסטיבל ומארגן אותו מזה שנים, כאשר ציין אמנים גדולים כמו סוני רולינס שאינו מעוניין להגיע לישראל. ישראל מתקשה לכפר על החסרון הפוליטי שלה והסצנה שלה נראית אפורה רוב הזמן, רק הגעתם של אמנים גדולים מחו"ל לפסטיבלים השונים היא זו שמצליחה להכניס מעט צבע לסצנה מידי פעם. כאשר מדובר על פסטיבלים על טהרת ישראלים, מעט מאוד מזה מגיע למרכז הבמה ומתוקשר בתקשורת הלאומית. סצנת הג'אז בישראל היא כמעט אנדרגראונד, ולמעט מספר מצומצם של אמנים שהצליחו להגיע למצב שהם מושכים תשומת לב כלל ארצית, הסצנה די חבוטה ומנודה מהמרכז התרבותי הישראלי.

גם כשמסתכלים על הטלוויזיה והרדיו המצב די עגום. עיקר הג'אז שניתן לראות בקופסא בסלון מגיע מערוצים כמו Mezzo, ובתודעה הישראלית מדובר במשהו זר ולא משהו שיש אמנים מקומיים שעוסקים בו באנטנסיביות. ברדיו המצב לא הרבה יותר טוב, יש את ערוץ 88FM אבל הנ"ל גם הוא מבין היכן מרוחה החמאה ומשתדל לקלוע למכנה משותף נמוך יותר ופחות ללכת על תוכניות נישה איכותיות.

עיתונות הכתובה גם היא חלשה למדי. מידי פעם יש פרוייקטים בצהובונים המבקשים לתת נישה יותר איכותית ע"י סקירה של מוזיקה לא פופוליסטית, אבל בגדול הפרוייקטים הללו אינם מצליחים ונעלמים די מהר. בהארץ המצב מעט טוב יותר, אך עדיין הארץ אינו מצליח לחשוף אנשים ולהכניס לתודעה שלהם את המוזיקה.

מאידך יש הרבה מוזיקאים מוכשרים בישראל. יש ממש גל של עניין בשלושת השנים האחרונות ומוזיקאים ישראלים צעירים מפתחים את עצמם היטב. השאלה העיקרית שיש לשאול היא האם הכשרון הזה יתפתח לסצנה או שיישאר בתצורה הנוכחית. ימים יגידו.

ג'אז + רוק = ג'אז-רוק = פיוז'ן

לסגנון הג'אז-רוק המודרני יש בית באנטרנט, ובית מושקע: עולם הג'אז-רוק. האתר המשובח הנ"ל נותן מענה לסגנון שלא מצליח למצוא בית בג'אז ולא כל כך רוצה להדחק לתוך הרוק. אחד הסגנונות המלהיבים ביותר שייצא לדרך החל מימי מיילס דייויס בסוף שנות השישים ותחילת השבעים, הפיוז'ן שפרח עם מספר להקות לא רעות.

באותו הזמן הביטוי "ג'אז-רוק" היה בעצם ללעג בפי ג'אזיסטים כנגד תופעת הפיוז'ן, ומאז השתנו הדברים וכיום מדובר כבר ללא ספק בסגנון ייחודי בפני עצמו, סגנון שכמו הסמות' ג'אז צמח מתוך הפיוז'ן של מיילס דייויס, רעיון ראשוני שפרץ למימדים גדולים יותר הן כסמות' והן כרוק-ג'אז, כאשר החלו אמנים להכיר בצורך של הסגנון להשתחרר קצת מהכבלים של שנות השבעים ולהתערבב בצורה חופשית לכיוון הרוק.

כעת הג'אז-רוק הוא סגנון בפני עצמו ומצליח לסחוף הן מעולם הג'אז והן מעולם הרוק מוזיקאים, הללו מעולם הג'אז שרוצים לנגן משהו שיתאים להמוני בני דורנו, והללו מכיוון הרוק שרוצים לשפר את הטכניקות שלהם ולנגן מוזיקה מתוחכמת יותר. בסיכום הכללי מתקבל הג'אז-רוק שהוא כיום אחד הסגנונות שממשיכים להתפתח, אולי לא ממש ג'אז אבל יש בו רעיונות מעולם הג'אז. הסגנון מצליח להבדיל את עצמו מהפרוג רוק בזכות השענות על טכניקה ולא על ליריקה, בזכות היכולת לבצע קטעים שעומדים בפני עצמם בניגוד לקטעים שהם חלק מאלבומים, ובזכות היכולת לתת הופעות חיות מרתקות לעומת הצורך בעבודת אולפן אנטנסיבי והפקה מרובה של אנשי הפרוג. הסגנון גם מבדיל עצמו מג'אז בזכות השענות על אלמנטים של רוק ונבדל מרוק בזכות הנסיון בשימוש בתחכום ובתאוריה. מדובר בהחלט בנישה מעניינת שמצליחה לדבר לבני דורנו שמחפשים משהו איכותי מחד, ומצד שני רוצים משהו חדשני ופורץ גבולות.

ג'קו – כוכב נולד

התוכנית הפופולרית של ערוץ 2, כוכב נולד, עולה לכותרות שיא שאיזושהי תכנית מוזיקלית בישראל אי-פעם עלתה. אין זו הפעם הראשונה שמוזיקה ופוליטיקה מתערבבים, ולמעשה במציאות הישראלית, רבים הם העוסקים באומנות ובעיקר אומנות פופוליסטית שמערבים אותה עם פוליטיקה, ומביעים עמדות לעיתים אף מביכות וקיצוניות ובדר"כ עמדות אנטי ציוניות.

אחת הסיבות לכך הן שבלי עמדות כאלו יתקשו להשיג הכרה כלשהי מחוץ לגבולות הארץ. לעומת זאת ג'קו, יותר משהביע עמדה פוליטית או אחרת, הוא בעצם חי את חייו בצורה מסויימת, והביקורת שספג היא על עצם הצורה שבה הוא חי את חייו, יותר מאשר משהו שהטיף לו. ג'קו הוא מעין מראה לעולם התרבות הישראלי, ואם יש איזו חשיבות כלשהי לכוכב נולד הרי היא פחות המוזיקה שמבוצעת שם, ויותר המשמעויות החברתיות הנלוות. ערוץ 2 המחוייב במובן מסויים לקדם את האמנים שזוכים אצלו בתוכנית, שהרי אם אמן שזוכה נותר אנונימי הרי תוכניתם אינה שווה הרבה, בחר באופן מבריק לחשוף דברים פרובוקטיביים רק לאחר שהסתיימה התוכנית.

ואכן היתה זו הצלחה, השיח הישראלי בנושא הגיע לכותרות הראשיות ולעניין רב. הסמיכות של הדבר למלחמה האחרונה ולתוצאותיה, היא זו שמוציאה רבים מהכלים, הצורה שבה מועמד השכול והאובדן, מול ההשתמטות, הערכים הישנים למול הכסף והפרסום המודרניים, כל אלו התעלו על המוזיקה שנוגנה בכוכב נולד. יש לזכור כי זוהי תרבות פופ וככזו היא חסרת איזון, הערכים שמייצגים אנשי הפופ הם תמיד בשאיפה של הפרובוקטיביות הבוטה ביותר האפשרית וכך היה זה תמיד, ועצם היותה של התרבות כה מגוחכת הוא חלק מהפרובוקטיביות שלה עצמה, ולמרות שהיא כביכול מביעה תרבות שוליים, היא במרכז בעוד סגנונות מוזיקליים נכבדים עם כל ההוד וההדר שנלווים להם הם הללו שבשוליים למעשה. תרבות הפופ באה לידי ביטוי בטלוויזיה, ברדיו, בתקשורת, היא המרכז של הללו, בעוד החלקים האיכותיים הם בשוליים. אז תודה לג'קו על כך שדרך הצורה שבה חי את חייו אנחנו רואים כיצד נראית החברה שלנו.

הסטוריית הבוגי ווגי

כהרגלנו, ברגע שיש לינק מושקע בנושא שקשור, זוהי הזדמנות מצויינת לדון בו. הפעם נספק את הקישור להיסטוריית הבוגי ווגי, וניתן קצת רקע להקלה על כניסה לעניינים. חשוב לציין שראשיתו של הבוגי ווגי לא ידועה, ההערכה הכוללת היא שמקום הולדתו בטקסס, ושהמוטיבציה ליצירת הסגנון נולדה ע"י פסנתרני בלוז שניסו לחקות את הצלילים שמוציאה הרכבת בעת נסיעתה, דבר שנהפך להיות להיט ברחבות הריקודים של "בתי-החביות" (barrelhouse), מועדוני אלכוהול וריקודים. יתר על כן הסגנון נקרא גם ברלהאוז לעיתים.

 

texas-pacific-engine-55-4-4-0.gif
Texas Pacific

 

ראשית הפיכתו של הסגנון לפופולארי החלה מהגעתו לעולם הג'אז של ניו-אורלינס. הרסל תומאס וג'ורג' תומאס, שני אחים שהגיעו מטקסס במסגרת משפחה מוזיקלית שכללה את הזמרות הפופולאריות "סיפי" וולאס והוסיאל תומאס, הביאו איתם את הבוגי-ווגי מטקסס לניו-אורלינס כשהגיעו לשם. "New Orleans Hop-Scop Blues" פורסם ע"י האחים תומאס בניו אורלינס ב-1916, ואלו התווים הראשונים שנכתבו לשיר בוגי ווגי. הבוגי ווגי הפך לנפוץ בניו-אורלינס ומשם הגיעה לכלל אמני הג'אז של תחילת שנות ה-20, פלטשר הנדרסון, ג'ימי בליית, וקלארנס וויליאמס היו מהראשונים להקליט בסגנון בשנים 1923-1924, אבל מי שלראשונה השתמש במונח "בוגי-ווגי" בפירוש היה קלארנס "פיינטופ" סמית שב-1929 כתב את "Pinetop's Boogie Woogie" שהך להיות השיר הכי מפורסם של הסגנון. אמנים כמו Cow Cow Davenport שכתב את "Cow Cow's Blues" היו גם הם אחראים להפצת הסגנון.

cowcow.jpg

Charles "Cow Cow" Davenport

לאחר שבשנות העשרים היה הבוגי-ווגי פופולארי מאוד ובוצע ע"י נגנים רבים, בשנות השלושים הסגנון נטמע בתוך הביג-באנדס של הג'אז והיו פחות ביצועים של נגני בוגי-ווגי בסגנון הקלאסי של פסנתרן בודד או דואטים/טריואים של פסנתר. באמצע שנות השלושים החל הבוגי ווגי לחזור בתצורה הקלאסית שלו, אמנים כמו פיט ג'ונסון, "קריפל" לופטון, "מיד-לוקס" לואיס, אלברט אמונס, ג'ימי יאנסי ואחרים הפכו למאוד פופולאריים והופיעו והקליטו שוב על בסיס קבוע עד למלחה"ע. ענקי בוגי ווגי כמו ספקלד רד ובליינד ג'ו דייויס המשיכו להופיע גם בשנות השישים והשבעים בארה"ב ובאירופה ולשאת את דגל הבוגי-ווגי.