פול גרון הוא אחד הכותבים החשובים בנושא הבלוז. אתר בלוזוורלד מביא כאן כתבה שגרון כתב, שנושאה הוא הבלוז הלבן, נושא שמצוי על הפרק כבר חמישים שנים. בשנת 1958 כשביג ביל ברונזי הלך לעולמו סברו רבים שמדובר באחרון הבלוזיסטים האותנטיים. בשנים שלאחר מכן לא רק שנתגלו הרבה בלוזיסטים מהדור הישן, אלא היתה די התעלמות מכך שהבלוז היה סגנון חי וקיים ופופולרי. אמנים כמו סלים הארפו, ג'ימי ריד, בובי בלאנד, בי. בי. קינג, אלברט קינג ואחרים המשיכו להיות פופולאריים עד לשנות השמונים.
ומאז שנות השמונים יש עדיין את סגנון הבלוז-סול שעדיין ממשיך להיות חי ובועט בקרב האפריקאים-אמריקאים אפילו כיום יש עדיין אחוז מסויים שעוקב אחרי המוזיקה הזו. כל זה סבל מהתעלמות ממושכת. מגזין ליבינג-בלוז ואחרים לקחו על עצמם את האחריות לקבוע בתוכן שלהם עדיפות לסגנונות הבלוז שנראו להם שורשיים יותר ולדחוק סגנונות מודרניים שהתפתחו. רק השנה ליבינג-בלוז היכה על החטא הזה כאשר החל להכניס את הבלוז-סול חזק יותר לתכנים שלו, כאילו חיכו שהסגנון ימות בשביל להתחיל להתייחס אליו.
אם ללבנים אסור לנגן בלוז, בין אם מסיבה של חוסר באותנטיות או מסיבה שהם תופסים מקומות עבודה של שחורים, הרי מדוע יכולים לבנים לכתוב ספרים על הבלוז, לערוך מגזינים, לקבוע מה אותנטי ומה לא, וכולי? כמובן שזה אבסורד, הרי גם כאן ניתן לטעון כי נלקחו מקומות עבודה וכי יש בכך חוסר באותנטיות.
צריך להסתכל על הדינמיקה שבה הדברים כבר מצויים, הבלוז הוא מוזיקה שמשותפת כבר זמן רב ללבנים ולשחורים כאחד ולמרות שרוב המועדפים שלי הם שחורים זה לא מונע ממני להנות מבלוזיסט לבן טוב בין אם הוא שר, מנגן, כותב ספר, או עורך תכנים של מגזין. אם אהבתי-קניתי ואם לא אז לא.
