חודש: ספטמבר 2006

כתבה על אטה בייקר זה תמיד דבר טוב.במיוחד כשיש גם מספר שירים להאזנה כולל אחד מ-1956 ושניים מהאלבום שהוציאה לפני כשנה. הכתבה אמנם התפרסמה לפני שנה, אבל מה זה משנה? והרי הכתבה…

בייקר עם טאג' מאהאל

בייקר כבר לא ילדה, כילידת 1913 היא בת 93. את האלבום האחרון שלה לפני שנה היא הקליטה בגיל 92. כמה היו רוצים לנגן בשיאם כמו שבייקר מנגנת בגיל 92! פשוט לא מורגש הגיל המתקדם שלה. בייקר לא פנתה מעולם לנסות את מזלה כמוזיקאית פול-טיים, היא ניגנה פה ושם, ורק כשהתפנה לה הזמן מהמפעל שבו עבדה במשך חמישים שנים, מהטיפול ב-9 ילדים ובכמות נכבדת של נכדים ונינים , בייקר בשנת 1991 פנתה להקליט את האלבום הראשון שלה והיא בגיל 78. נראה כי היא ממשיכה להיות פעילה ומושכת עניין גם מטאג' מאהאל המפורסם. מי שאמר שהגיל קובע לא כל כך צדק, לפחות לא במקרה של בייקר. אפשר להיות טובים גם בגיל 93 זה לא בעייה. ולהאזין לבייקר זה פשוט עינוג.

בשעה שעולם הג'אז בארה"ב עבר ל"ביג באנדס", באירופה דווקא הרכבים יותר מצומצמים פרחו. גדול הג'אזיסטים האירופאים אולי של התקופה, היה דווקא גיטריסט, דג"אנגו ריינהארדט. יחד עם שותפו סטפן גרפלי, ובהשפעת הצמד האמריקאי אדי לאנג-ג'ו ונוטי, הנהיגו השניים סצנה מעניינת ששיאה הלהקה של השניים שהיתה מבוססת על כלי מיתר. בנוסף שיתפו פעולה עם אמנים רבים, הן מקומיים והן אמריקאים שחצו את האוקיינוס והגיעו לאירופה.

בנוסף ללהקות שמבוססות על כלי מיתר, התעסקו השניים גם עם להקות מסוגים אחרים, פריז הפכה להיות מעצמת ג'אז, ומורשת ארוכה של ממשיכי דרך, בעיקר ממשיכיו של דג'אנגו, יצאה לדרך. כיום נחשב דג'אנגו עדיין לאחד מגדולי הגיטריסטים. מבין הגיטריסטים האקוסטיים של הג'אז יש הרואים בו את הגדול והמשפיע מכולם. הדבר משכיח את הנכות שהיתה לדג"אנגו ביד שמאל, נכות שגרמה לכך שרק 3 מאצבעותיו היו בריאות, אחת נוספת היתה מוגבלת, והאחרונה , היתה כמעט מוגבלת לחלוטין. ריינהארדט התגבר על המגבלות הללו וייצר לעצמו סגנון ייחודי שלא נפל מאף נגן בריא, יתר על כן מי שמאזין לו בלי לראות יתקשה להאמין שסבל מנכות כה מגבילה. ריינהארדט הוכיח שבאומנות אין גבולות, ובאמצעות הכישרון שלו, הרצון שלו< והאהבה שלו למוזיקה ניצח את המוגבלות הפיזית והפך לאגדה, אגדה שעד היום ישנם הללו שיושבים באיזה חדר כלשהו בעולם ומנסים ללמוד ממנו ולהמשיך את דרכו.

אם יש הקלטות שכמעט ולא ידוע דבר על האמנים שלהם, הרי אלו ההקלטות שהקליטו אפריקאים-אמריקאים בין סוף המאה ה-19 ועד תחילת שנות העשרים של המאה העשרים. הסיבה העיקרית לכך נעוצה בכך שלא היו אלו הקלטות מסחריות, לפחות לא מהסוג שהחל להיות מיועד לאפריקאים-אמריקאים החל מתחילת שנות העשרים, עת השיר "Crazy Blues" של הזמרת מאמי סמית הפך להיות רב מכר ופתח בכך שוק חדש : שוק שבו המוזיקאים הם אפריקאים אמריקאים, והצרכנים גם הם ברובם הכמעט מוחלט אפריקאים-אמריקאים.

Mamie Smith

אם כן, האמנים שהקליטו בין 1890, עת ראשוני הרכבי "להקות כלי-המיתר" האפריקאיות-אמריקאיות הקליטו, ועד 1920 עת מאמי סמית הקליטה את הלהיט שלה, היו אלו אמנים עלומי שם, כמעט ולא ידוע אודותיהם דבר למעט ההוכחה שטמונה במוזיקה שניגנו. מתברר שהיו לא מעט הקלטות כאלו, וכעת, למעלה ממאה שנים לאחר שהוקלטו, יוצא ספר חדש שסוקר את כל התהליך הזה, שמבחינת חשיבות היסטורית מצביע למעשה על ראשית התפתחות שוק המוזיקה של המאה העשרים כולה, על שורשי חלק מהסגנונות ועוד. הרכבים אלו נגנו בעיקר מוזיקת שמבוססת על מוזיקת כנסיות, ובהיותם נגנים שביצעו שירים שכאלו לא היה עניין רב מידי בציבור לדעת אודותיהם ואודות חייהם הפרטיים.

הספר, צלילים אבודים

כל זה השתנה בשנות העשרים, היתה זו מוזיקה שהיתה מיועדת לציבור רחב, מוזיקה שחברות עשו ממנה כסף רב ומטבע הדברים ביקשו לפרסם ככל האפשר את המבצעים על מנת שהללו שנהנו, יחזרו וייקנו עוד מהאמנים האהודים עליהם. הספר אם כן, מתמקד בתקופה הראשונה, ומביא סטטיסטיקה וניתוח כמו גם סקירה היסטורית של מה שקרה בזמן הזה. ספר שכזה מן הסתם לא מושך עבור רובם של המאזינים, אבל בהחלט מהווה ספר חשוב באמת מידה של חקר היסטוריה, חקר אומנות, ומידע חשוב שמעולם לא אוגד בצורה בלעדית שכזו ותוך צמצום הנקודה העיקרית שבו בדיוק לאמנים העלומים הללו ולהליך ההיסטורי של המוזיקה הזו. חובה למוזיקולוגים.

בוב דילן שבר שיא השבוע: הוא האמן המבוגר ביותר שאלבומו הגיע ישירות למקום הראשון בארה"ב. הפעם האחרונה של דילן במקום הראשון היתה לפני 30 שנים, נראה כי דילן חוזר לעצמו ובגדול באלבומים האחרונים : אמנם מזה 5 שנים הוא לא הוציא אלבום אולפן, אבל 3 האלבומים האחרונים שלו זוכים להערכה רבה בעולם המוזיקה, והנה האלבום החדש ככל הנראה הוא ה"התפוצצות", הקטע שבו דילן פורץ מחדש קדימה.

דילן בן ה-65 הוא אחד הסמלים הגדולים של מוזיקת המאה ה-20. המוקד היה ב-1965 בפסטיבל ניופורט עת דילן עלה לבמת הפסטיבל האקוסטי הזה כשהוא מלווה בלהקה חשמלית ומנגן על כלי חשמלי. זה היה רגע קריטי ודרמטי למוזיקה : למולו של דילן עמדו "מאפיית הפולק" כפי שנקראו, הללו שלא יכלו לסבול מן הסתם שום דבר בלתי אקוסטי, בטח ובטח שלא בפסטיבל כמו ניופורט. העסק הפך מהר מאוד לחילופי דברים, כאשר אלן לומקס נציג "מאפיית הפולק" הציג את האמנים של המנג'ר של דילן, אלן גרוסמן בצורה שהרגיזה את גרוסמן. "הצגת אמנים עלובה" הוא הטיח בלומקס והשניים עברו לחילופי מהלומות, כאשר אלן לומקס, וגרוסמן מתפלשים ומתאגרפים ביניהם.

זו היתה נקודת שיא כמו גם נקודת מפנה במעבר בין מוזיקה אקוסטית לחשמלית, נקודה שממנה והלאה דעך העניין במוזיקה האקוסטית, ולעומת זאת גבר במוזיקה החשמלית. הן בבריטניה והן בארה"ב, הלהקות המובילות עברו באופן מלא לנגן מוזיקה חשמלית כדבר העיקרי, כאשר מוזיקה אקוסטית הפכה לדבר מישני.