בשעה שעולם הג'אז בארה"ב עבר ל"ביג באנדס", באירופה דווקא הרכבים יותר מצומצמים פרחו. גדול הג'אזיסטים האירופאים אולי של התקופה, היה דווקא גיטריסט, דג"אנגו ריינהארדט. יחד עם שותפו סטפן גרפלי, ובהשפעת הצמד האמריקאי אדי לאנג-ג'ו ונוטי, הנהיגו השניים סצנה מעניינת ששיאה הלהקה של השניים שהיתה מבוססת על כלי מיתר. בנוסף שיתפו פעולה עם אמנים רבים, הן מקומיים והן אמריקאים שחצו את האוקיינוס והגיעו לאירופה.
בנוסף ללהקות שמבוססות על כלי מיתר, התעסקו השניים גם עם להקות מסוגים אחרים, פריז הפכה להיות מעצמת ג'אז, ומורשת ארוכה של ממשיכי דרך, בעיקר ממשיכיו של דג'אנגו, יצאה לדרך. כיום נחשב דג'אנגו עדיין לאחד מגדולי הגיטריסטים. מבין הגיטריסטים האקוסטיים של הג'אז יש הרואים בו את הגדול והמשפיע מכולם. הדבר משכיח את הנכות שהיתה לדג"אנגו ביד שמאל, נכות שגרמה לכך שרק 3 מאצבעותיו היו בריאות, אחת נוספת היתה מוגבלת, והאחרונה , היתה כמעט מוגבלת לחלוטין. ריינהארדט התגבר על המגבלות הללו וייצר לעצמו סגנון ייחודי שלא נפל מאף נגן בריא, יתר על כן מי שמאזין לו בלי לראות יתקשה להאמין שסבל מנכות כה מגבילה. ריינהארדט הוכיח שבאומנות אין גבולות, ובאמצעות הכישרון שלו, הרצון שלו< והאהבה שלו למוזיקה ניצח את המוגבלות הפיזית והפך לאגדה, אגדה שעד היום ישנם הללו שיושבים באיזה חדר כלשהו בעולם ומנסים ללמוד ממנו ולהמשיך את דרכו.