חודש: יוני 2007

לאדם יש נטייה ברורה לבחור בשיטות שיקלו עליו לזכור דברים. כדוגמא אפשר לדבר על המוזיקאי הפנומינלי,Johann Sebastian Bach. באך, היה מוזיקאי שידע כי בסופו של דבר המוזיקה מגיעה מעבודת צוות. הוא גם לא הסתיר זאת. הוא עבד עם תלמידיו ויחד יצרו מוזיקה חדשה מהנפלאות שנודעו. אלא, שמהסיבה שהזכרתי קודם, פחות חשוב לאדם לזכור מי היו התלמידים ומה ואיך הם קידמו את המוזיקה. באך לעומת זאת הוא אייקון ודאי. אבל מי שחושב שבאך היחיד טועה. כל מלחין נשען על קודמיו, מוריו ותלמידיו. ובכל זאת בכל מהלך המוזיקה הקלאסית ישנם אייקונים מעטים, שבאמצעותם אפשר לזכור ביתר קלות את המוזיקה. מספיק לדבר על באך מוצרט ובטהובן ומכאן כבר אפשר להמשיך לכל כיוון. באך מייצג את העוצמה של הבארוק והפרה-בארוק. Wolfgang Amadeus Mozart מסמל את התקופה הקלאסית. Ludwig Van Beethoven מסמל את הרומנטיקה.

דברים דומים קרו גם בג'אז. Duke Ellington הוא אולי גדול המלחינים של הג'אז, אבל הוא נשען על ענקים כ Bubber Miley, אחד הפנומאנים הגדולים בהיסטוריית החצוצרה. מיילי סייע מאוד לאלינגטון ולמעשה, הדברים הטובים ביותר של אלינגטון היו דווקא בתקופה עם מיילי! אלינגטון השתמש גם בכישורים של Johnny Hodges, Billy Strayhorn, Cootie Williams ושורה ארוכה של אחרים. כמו באך בשעתו, גם אלינגטון הבין את העוצמה של קבוצה, והבין שכמלחין, תפקידו הוא לא להחליט מתי מחליפים אקורדים, אלא שתפקידו הוא להיות המנהיג שמקבל את ההחלטות עבור הקבוצה. מלחינים גדולים בתחום הג'אז עבדו בצורה הזאת ולכן היו חשובים להם האנשים היצירתיים, הללו שהסווינג זורם להם בדם, שראשם מלא רעיונות מתקדמים כרימון, ושהבלוז שלהם מציע אפשרויות נרחבות.

להמשיך לקרוא גיבורי-חיל: האמנם? האגדה למול הקבוצה

מזה כארבעים וחמש שנים צ'יק קוריאה מצוי בליבתו של הג'אז. והג'אז של קוריאה יכול לבוא לידי ביטוי במובנים רבים שהמשותף להם הוא שקוריאה מצליח לבטא אותם בצורה קולעת ליופי הפנימי שלהם. בדר"כ כשמדברים על קוריאה מספרים על התקופה עם Miles Davis שמובילה ל Return To Forever ולכל נושא ה Fusion. לטעמי זה די שיטחי לתאר את קוריאה בצורה הזאת. קוריאה נולד למשפחה מוזיקלית ובגיל ארבע כבר החל לעשות צעדיו הראשונים על הפסנתר. הוא נחשף למוזיקה לטינית, קלאסית, וג'אז וזה די בא לידי ביטוי בעבודותיו השונות במשך השנים, על כל המובנים הנלווים לכך, מתזמורות של למעלה משבעים נגנים הרכבים של שישיות ושמיניות ושלישיות ודואטים, כל זה נפרש על פני מימדים שונים, מרחבים מוזיקליים שונים, עד כי קשה לשייך אותו לסגנון מסויים, ובנוסף, בכל סגנון שניגן הוא נשמע תואם להפליא לסגנון, זה שונה מנגן פיוז'ן שנשמע תמיד פיוז'ן, בכל הרכב ואווירה, או נגן בופ שנשמע תמיד בופ. קוריאה הכין שיעורי בית והיה מוכן להכנס לכל תפקיד מוזיקלי בצורה שתתאים לרוחו של התפקיד, ועם ראייה רחבה, אופקים תמיד פתוחים לראות מעבר ולבחון גבולות של מבנים וסגנונות.

למשל ההקלטות הראשונות שלו כנגן צעיר בהרכב של Blue Mitchell. היה זה הרכב הארד-בופ במלוא מובן המילה! קוריאה השתתף בשלוש אלבומים של מיטשל בין השנים 1964-66, הן כנגן והן כיוצר. אמנם קוריאה היה רק בגיל 23 שנים, אבל כבר יכל לנגן ולכתוב מוזיקה ברמות הגבוהות של האתגרים של בלו מיטשל וההארד-בופ. הוא כתב את Chick's Tune עבור ההרכב של מיטשל באלבום The Thing To Do בשנת 1964 שבו גם הוכיח לראשונה את יכולותיו כפסנתרן שבא לעבוד על כל המשתמע מכך, יוצר, מנגן, מאלתר. גם באלבומים Down With It משנת 1965 ו Boss Horn, קוריאה המשיך לקבל במה דומה אצל מיטשל, והסך הכללי של עבודתו עם מיטשל מראה את היכולות שלו לעבוד בלהקה עם סווינג חזק שמנגנת הארד-בופ. אלו אלבומים ברמות הגבוהות ביותר.

להמשיך לקרוא צ'יק קוריאה