לאדם יש נטייה ברורה לבחור בשיטות שיקלו עליו לזכור דברים. כדוגמא אפשר לדבר על המוזיקאי הפנומינלי,Johann Sebastian Bach. באך, היה מוזיקאי שידע כי בסופו של דבר המוזיקה מגיעה מעבודת צוות. הוא גם לא הסתיר זאת. הוא עבד עם תלמידיו ויחד יצרו מוזיקה חדשה מהנפלאות שנודעו. אלא, שמהסיבה שהזכרתי קודם, פחות חשוב לאדם לזכור מי היו התלמידים ומה ואיך הם קידמו את המוזיקה. באך לעומת זאת הוא אייקון ודאי. אבל מי שחושב שבאך היחיד טועה. כל מלחין נשען על קודמיו, מוריו ותלמידיו. ובכל זאת בכל מהלך המוזיקה הקלאסית ישנם אייקונים מעטים, שבאמצעותם אפשר לזכור ביתר קלות את המוזיקה. מספיק לדבר על באך מוצרט ובטהובן ומכאן כבר אפשר להמשיך לכל כיוון. באך מייצג את העוצמה של הבארוק והפרה-בארוק. Wolfgang Amadeus Mozart מסמל את התקופה הקלאסית. Ludwig Van Beethoven מסמל את הרומנטיקה.
דברים דומים קרו גם בג'אז. Duke Ellington הוא אולי גדול המלחינים של הג'אז, אבל הוא נשען על ענקים כ Bubber Miley, אחד הפנומאנים הגדולים בהיסטוריית החצוצרה. מיילי סייע מאוד לאלינגטון ולמעשה, הדברים הטובים ביותר של אלינגטון היו דווקא בתקופה עם מיילי! אלינגטון השתמש גם בכישורים של Johnny Hodges, Billy Strayhorn, Cootie Williams ושורה ארוכה של אחרים. כמו באך בשעתו, גם אלינגטון הבין את העוצמה של קבוצה, והבין שכמלחין, תפקידו הוא לא להחליט מתי מחליפים אקורדים, אלא שתפקידו הוא להיות המנהיג שמקבל את ההחלטות עבור הקבוצה. מלחינים גדולים בתחום הג'אז עבדו בצורה הזאת ולכן היו חשובים להם האנשים היצירתיים, הללו שהסווינג זורם להם בדם, שראשם מלא רעיונות מתקדמים כרימון, ושהבלוז שלהם מציע אפשרויות נרחבות.
מנהיגים בג'אז בחרו באנשיהם בקפידה. ל Miles Davis היה חשוב להתעקש על John coltrane למרות הבעייתיות של האחרון, בעייתיות שכללה התמכרות לסמים שהוציאה ממנו כל יכולת לנגן עם השראה טובה כל אימת שצרך סמים אלו. מיילס התעקש לבחור בקיינד אוב בלו לקטעים מסויימים בBill Evans, ולקטעים אחרים הוא בחר ב Wynton Kelly משום שלטעמו קלי יכול היה להביא לקטעים מסוג אחד קסם שאבנס יכול להביא לקטעים מסוג אחר. דייויס כמו אלינגטון וכמו באך הבינו את החשיבות של עבודת הצוות. כשאדם אחד כותב מוזיקה הוא ממילא נשען על אחרים, והבעייה העיקרית היא שכאשר הוא כותב את המוזיקה בעצם הוא אומר לאחרים איך לבצע מוזיקה שחלקים ממנה נתרמו ע"י אחרים. לאדם אחד שכותב מוזיקה קל מאוד בעצם ללטש ולוודא שאין "טעויות". המוזיקה שלו נשמעת "מושלמת" אך מידת היצירתיות ומידת היכולת שלה להוות השראה טובה הם קטנים יותר.
לעומת זאת בעבודות צוות בדרך כלל יש הרבה יותר חיוניות, אפשר לחוש את החיים זורמים ואת היצירתיות. יש איזשהו מינון אופטימלי בין הקבוצה למנהיג שיוצר את המקסימליות של המוזיקה, כלומר זה שיוצר מקסימום מוזיקה במקסימום עבודה. מנהיג אמיתי הוא מנהיג הקשוב לאנשיו. כלל זה אינו שונה במוזיקה. מנהיג אשר רוצה להכתיב בלבד יכול להגיע להישגים, אך הפוריות שלו לא תגיע לעוצמה של מנהיג שיכול להנהיג קבוצה להישגים.
אז יותר קל לנו לזכור את Louis Armstrong, אלינגטון, ומיילס דייויס מאשר את Johnny Dodds, באבר מיילי, וביל אוונס, אבל זה לא משנה את העובדה שאנשים אלו סייעו מאוד וחלק להם רב בהישגים של הראשונים. דבר נוסף שגם הוא כמובן סממן של הרומנטיקה הוא הסגידה לסולנים, בעיקר הללו שנגנו בסקסופונים. אבל זה בפעם אחרת. רק לשם הפיקנטיות והמוטיבציה, אפשר אולי לציין שתעמולת-הסקסופונים די השחיתה את הג'אז. אבל על כך כאמור בפעם אחרת.