הסקסופון הוא כלי מאוד מיוחד בג'אז. כשהוא מצוי בידיים טובות, הוא יכול לנגן ג'אז נפלא. לעומת זאת הוא גם יכול לשמש ככלי-משחית במידה ונופל לידיים הלא נכונות. לסקסופון בג'אז אם כן יש יתרונות על כלים אחרים במובנים מסויימים ולעומת זאת במובנים אחרים יש לו מיגבלות. בתחילת ימי הג'אז המיגבלות של הסקסופון היו ידועות ולכן הוא היה מישני, בעיקר שימשו סקסופונים כקו שני כשבראש האלתור היו הכלים העיקריים, חצוצרה שנתמכת ע"י קלרינט וטרומבון בעיקר. כשחצוצרה מתחילה לנגן היא באופן טבעי ישר מתחילה לנגן ג'אז. כמובן שחצוצרה בידיים הלא נכונות גם היא בקלות, כפי שהוכח, תתחיל לנגן מוזיקת מעליות. אבל נגן ג'אז מיומן שבידיו החצוצרה, ינגן ג'אז. סקסופון התגלה ככלי שעשוי ללכת ולהשחית אפילו את הגדולים, לפתות אותם לפנות לכיוונים רומנטיים מידי. רומנטיקה במינון הגיוני יכולה להוסיף, רומנטיקה יכולה להתאים לאלבום מסויים, לקונספט מסויים, אבל כשהרומנטיקה הופכת להיות חלק מנגן הכלי בכל דבר שהוא עושה, והנגן לא יכול להשתחרר ממנה גם כשהוא אמור לנגן ג'אז רציני יותר, זה אומר שהנגן איבד משהו מהיכולות שהיו לו.
בימינו, שבהם האקזוטיקה והרומנטיקה שולטים בג'אז, נגן שיכול לגשת לחומר, להפנים אותו ולבצע אותו ברוח שהחומר דורש, הוא נגן טוב. אם הוא יכול להוסיף רעיונות חדשים הוא נגן טוב-מאוד. ואם הוא יכול לגרום למוזיקה שלו לאלתר ולפרוץ גבולות ללא הרף, בכל מצב, הוא נגן מעולה! העוצמה של נגנים מתבטאת למשל בכך שהם יכולים לקחת בלדה מתוקה, ולבצע אותה בצורה כזאת שהמתיקות היא רק סוג מסויים של השראה שמצויה בזכרונו של המאזין מגרסאות מתוקות של הבלדה שבוצעו במשך השנים, אבל הנגן בגרסה שלו מבצע את המוזיקה עצמה לא כמוזיקה של מעליות אלא כמוזיקה עם מרקם ואופי מלאי השראה. מאז אמצע שנות החמישים הסקסופונים הם הכלי המוביל הדומיננטי בג'אז ולא כל כך בצדק, הדרך אליה הובילו היא דרך ללא מוצא, בשלב מסויים הסקסופונים בשל הקלות שלהם להשחית את הטובים שציינתי הובילו לכך שבמוזיקה אפילו של הטובים ביותר החל משנות השבעים כבר כמעט ולא היתה בשורה. כששורה של אמנים מובילים פונים לדרך כזו שאין בכוחה לייצר המשכיות המוזיקה נעצרת ואין לה לאן ללכת, למעט אקזוטיקה ורומנטיקה, למעט שינוי צבע המאכל של אותם רעיונות מוזיקליים.
מודעות של סקסופוניסטים למגבלה הזאת עשויה לשנות את התמונה, אבל בכל מקרה, בשביל פריצות דרך בימינו הראה כי דרושים כלים אתלטיים ונמרצים כמו החצוצרה ולא כלים שרירניים ועצלים כמו הסקסופון, שהרי מסוף שנות הארבעים השרירנים העצלים באים לידי ביטוי והם כבר מזמן מיצו את ההשראה שהאתלטיים הנמרצים סיפקו להם. סקסופון (שרירן) שמנסה להיות אתלטי ככל האפשר כמו חצוצרה ולצאת ממגבלות העצלות שלו, כמו גם חצוצרן (אתלט) שמנסה להיות שרירי יותר כמו הסקסופון היו רגעים מעניינים שהביאו לפריצת הביבופ. התעמולה בעד הסקסופונים המושמעת בכל ספר ובכל חוברת מודרנית של ג'אז זה החלק הכי גרוע של הג'אז והחלק שהביא בידיים של בעלי אנטרסים, לייבלים שהריצו אמנים, מבקרים שהתחברו עם אמנים, ואמנים שהושחתו ע"י הרומנטיקה להביא בעצם את הג'אז למצב הקשה שהוא הגיע אליו בשנות השבעים. התקווה היחידה היא אמנים רבים ובראשם ווינטון מארסליס שהבינו באמצע שנות השמונים שעל הרומנטיקה והאקזוטיקה לא ייבנה ג'אז חדש וצריך לחזור ולעבוד קשה. בדיוק כמו שאם אני אגיע לעבודה ואחליט שאני לוקח כל חמש דקות סיסטה, העבודה שלי לא תתבצע היטב גם אם בדקות שאני אעבוד אני אנסה להתפתל ולקצר ולהשתולל, עדיין התפוקה המקסימלית היא במתן עבודה בהשראה טובה ולאורך זמן ובלי הפסקות מעבר להפסקות הנדרשות והמקובלות.