סדרת כתבות אלו תעסוק בתפיסותיהם של חמישה מבקרי ג'אז. הבחירה בחמישה הללו היא בשל העניין שהתפיסות שלהם מציעות, בשל חשיבותם, ובשל השוני בתפיסות של כל אחד ואחד. המבקרים הללו הציגו 5 תפיסות שונות, והמטרה היא אולי לבחון את תפיסותיהם ברוח הזמן. אבל לפני שמגיעים אל המבקרים, קצת רקע על אמנות תרבות וביקורת. ואולי אין מקום טוב יותר לפתוח בו בכל דיון על אמנות ותרבות בפרט בסדרת כתבות זו מאשר לגשת אל הסיפור המקראי של קין והבל.
קין והבל היו תאומים, אך כל אחד מהם הקים תרבות שונה לחלוטין. התרבות של הבל היתה בצאן. התרבות של קין היתה בפרי האדמה. זה לא משנה לצורך הדיון כל כך מה היו התרבויות השונות, ומה היתה האסתטיקה של כל אחת מהתרבויות, אבל מה שחשוב לצריכנו זה האמנות. קין והבל שניהם עסקו באמנות ושניהם הציגו את יצירות האמנות שלהם בפני האלוהים. והאלוהים קבע כי יצירות האמנות של הבל עדיפות על הללו של קין, ותגמל בהתאם. בסופו של דבר, התרבות של קין הובילה אותו לבצע מעשה נואש. למרות שהוזהר מפורשות, קין קינא ביכולת האמנותית של הבל. הטעם הרע של קין אם כן לא בא רק באמנות הפחותה שלו לעומת הבל, אלא גם הקנאה למרות האיסור המוחלט בקנאה זו ובהשפעתה, גם זה מהווה עדות לטעם הרע שלו. וקין כמובן ביצע מעשה נבלה, וקם והרג את הבל. הטעם הרע של קין ניצח את הטעם הטוב של הבל.
דברים כגון אלו קורים כל הזמן, אמנות מסויימת למרות העליונות שלה, עשויה להרצח בשל טעם רע. וזה קרה במשך הזמן גם למוזיקאים שנטו לגשת לכיוונים פחות יצירתיים, אבל שתיגמלו אותם בתשואות-קין. הללו שהתחילו כמו הבל עם טעם טוב, לעיתים סבלו מחוסר פרגון, הם לא תוגמלו מהחברה, ועל כן גם הם לעיתים נשחתה אמנותם או שנשכחה. הסיפור המקראי אם כן מראה לנו שאמנות טובה עשויה להפסיד לאמנות שטעמה פחות טוב. את הקושי של האמנות להיות בהשראה טובה לאורך זמן אפשר לבחון מנקודת המבט העצלה, האדם מתעצל אחרי כמה זמן ומחפש דרכים נוחות יותר. בתחילה כשהאמנות בשיאה וההשראה היא טובה, מגיעים לשיא מסויים. השיא בדר"כ הוא תלוי-תקופה. ולאחריו מתחילים להגיע הללו שלא מסוגלים להתעלות ולהמשיך הלאה, או שהאמנות מגיעה לכלל מיצוי, ואז יש בחירה של האמנות בשינוי. בדר"כ שינויים אלו מעידים על תקופה חדשה ועל שינוי באדם הקשור בכך.
לא תמיד זה רצח אמנות בסגנון קין, כלומר רצח במלוא מובן המילה, אלא שלעיתים מדובר ברצח של האמנות עצמה ע"י שהטעם הרע מנצח את הטעם הטוב, כפי שקרה בסיפור המקראי. ולכן לא תמיד הפופולרי הוא גם הטעם הטוב, ולמעשה פה בעצם נכנסת שאלה, כיצד ניתן לבחין בין טעם טוב לטעם רע? האם בכלל זה אפשרי? התשובה לכך תלויה מאוד באנשים שיספקו אותה. כבר נשמעו תשובות כגון "על טעם ועל ריח אין להתווכח". כמובן שהבעייה העיקרית היא, שאפילו הללו שיאמרו כן, כשישמעו משהו שאינם אוהבים יאמרו שהוא גרוע, ומשהו שהם כן אוהבים יאמרו שהוא טוב. זה אולי אומר שלכל אחד יש טעם משלו, שזה נכון, אבל, זה לא פוסל את האפשרות לומר שלפלוני יש טעם טוב יותר מלאלמוני.
במוזיקה זה בולט. למשל בכי התינוק. באופן טבעי, צרחה זו אינה אמורה לנעום לאוזן. כמובן שאפשר להתרגל אליה במינונים שונים, אבל מה קורה כשמתרגלים אליה בדר"כ זה שהיא מתגברת ואז שוב צריך להתרגל לווליום. אפשר לדמיין תחנת רדיו שתשמיע כמוזיקה צרחות של תינוקות? כמה אנשים יתמכרו לצלילי תחנה שכזאת? כמה אנשים יקליטו צרחה של תינוק על תקליטור הרבה פעמים מתחילתו ועד סופו ויאזינו לזה באוזניות? התשובה היא שייתכנו כאלו אנשים, אבל, די ברור שהטעם שלהם לא מי יודע מה טוב. בכי התינוק נוצר באופן טבעי בשביל לא להיות אסתטי לאוזן, שאחרת היה ממשיך התינוק לבכות והיו ממשיכים להתעלל בו בשביל שיבכה עוד ועוד וימשיך להשמיע את הצלילים המופלאים.
דבר נוסף הוא צלילים מתוקים. צלילים מתוקים ערבים לאוזן. צלילים רכים של שיר ערש, דבר טבעי שנועד בשביל להנעים את זמנו של התינוק עד להרדמותו. משחר ילדותו, באופן טבעי, עוד לפני שלמד דבר או חצי דבר על מוזיקה, שירת הערש נעימה לתינוק ומפנקת את אוזניו המשוועות לצלילים מרגיעים אלו. ולא בכדי, שירה זו התפתחה באופן טבעי כצורך, והיא דומה לצלילים המרגיעים שהאם היתה משמיעה לתינוק עוד לפני שזה התפתח לשירה של ממש. אם כן די ברור שאפילו התינוק, יש לו טעם מסויים שזהה בכל התינוקות. אפילו לפני שלמד דבר וחצי דבר על מוזיקה, לתינוק יש יכולות הבנה אסתטיות דומות לשאר התינוקות בעולם. ייתכן כי צרחת תינוק אחד תהיה שונה מהשני, וייתכן כי שירי הערש ולחישות ההרגעה של האם אל התינוק יהיו שונות בין אחד לשני, אבל בשורה התחתונה אנחנו למדים שהתינוק מאוד מוזיקלי ובעל טעם מוזיקלי כבר משחר ילדותו.
הללו שאומרים "על טעם ועל ריח אין להתווכח", יודעים שאם יצעקו באכזריות על התינוק הוא ייבהל ויסבול מזה טראומה לא קטנה, עד כך למוזיקה יש השפעה על התינוק, הוא מבין לפי הטון, הדינמיקה והקצב ואולי דברים נוספים מה טוב ומה רע. מאחר וכל אדם היה תינוק, ברמה זו או אחרת, טבוע בנו הנושא המוזיקלי ויש לנו יכולת אבחנה בסיסית בתחום שהיא משותפת, אסתטיקה משותפת, יכולת משותפת ומוכחת משחר ילדותינו להבדיל בין מוזיקה ערבה למוזיקה רעה. במשך השנים טעמנו עשוי להשחת. לחלק השני