ההופעה הציגה שמות מעניינים בהיסטוריית כמו גם בהווה ועתיד הג'אז. פיצארלי, גיטריסט ותיק ואיכותי ודמות חשובה המהווה מזה שנים הוכחה כי הסווינג יכול להמשיך ולהיות מרתק גם מהבחינה הטכנית. ואשה, אחד החצוצרנים הטובים ביותר בימינו ואחד המוזיקאים החשובים ביותר והמשפיעים ביותר בתחום הסווינג מאז סוף שנות השבעים. וכמובן את שאר האחרים כבר ציינתי בכתבה המכינה לפסטיבל. שמונת הנגנים נפרסו בטווח הגילאים שבין 21-86, ועבור הקהל הישראלי היתה זו הזדמנות נדירה למדי לראות מוזיקת ג'אז יצירתית מתחדשת בצורה חייה על הבמה לאורך טווח דורות שכזה.
הערב היה מפגן כישורים של המוזיקאים, חבל שלא היה ביטוי חזק יותר לעיבודים מדוייקים יותר עבור הסטנדרטים, כשהחופשיות שהתאפשרה לנגנים, אמנם הביאה לרגעים רבים ראויים לציון, במיוחד כשאמנים נכנסו להשראה טובה, אבל מצד שני ביצוע הקטעים עצמם לא נתן את אותו האופי הסווינגי במלואו, דבר שפגע ביכולת של הנגנים לתת סווינג חזק בכל מצב. במילים אחרות, היה מופע טוב אבל לא בגלל שהקטעים בו בוצעו היטב כקטעים, אלא בגלל שהאמנים עצמם הפגינו כישורי סווינג ואלתור גבוהים. הדבר מותיר טעם מסויים של פספוס מהידיעה שהנגנים הללו יכלו להרים את קיסריה גבוה אם היו נערכים לסטנדרטים מסודרים יותר, לצד הברכה הגדולה מכך שחזינו במופע עם איכויות קלאסיות שמעט מאוד אמנים כיום יכולים לספק.
הגיטריסט הותיק "באקי" פיצרלי בן ה 81 יכול לנגן סווינג בכל הרכב, ותמיד יוכל להביא סולואים מעניינים ברעיונות חדשים. לכן עבורו לשבת ולנגן מוזיקה זה תמיד אתגר שבו אין לו בעייה להביא את היכולות שלו. על כן המצב של החופשיות לא הפריע לו בכלל, ולהיפך, במופע אפשר היה לראות את הנוכחות שלו מורגשת היטב לא משנה כמה אמנים נגנו לצידו. פיצרלי נטה להכנס לסדרות של חילופי אקורדים מהירים בסולואים שלו שהיו מפגן טכני בעיקר, וכשהוא יצא משם לכיוון של האלתור שלו לכל אורכה ורוחבה של הגיטרה הוא נכנס למצב של יצירתיות רבה יותר ואילתר את המוזיקה ללא הרף. פיצרלי היה ללא ספק כוכב הערב מהבחינה של הסווינג ויכולת השליטה במגוון רחב של היבטים של המוזיקה, בכל הללו הוא הפגין סמכותיות והראה מדוע הוא אחד הטובים בתחום כבר שנים ארוכות, ומדוע הוא יכול ליצור את ההנאה הזאת בקהל.
לצידו הפסנתרן ג'ון באנץ' גם הוא ותיק בן 86, שגם הוא לא הפסיק לתור אחר מחוזות חדשים על המקלדת שלו. הסולואים שלו היו בדר"כ רכים וחסר לו מהסמכותיות, אבל כשהוא נכנס יותר לבלוז נכנסה רוח מרעננת לנגינה שלו שהפכה את הסולו האחרון שלו למהנה במיוחד. באנץ' הוסיף בעיקר לסווינג של ההרכב באמצעות החיפושים המתמידים שלו אחרי שילובים אפשריים נוספים שיש לפסנתר להציע.
את הגיבוי על התופים סיפק המתופף מיקי רוקר. רוקר נתן השראה טובה ותומכת לסולנים. התיפוף שלו היה חסר מעט יותר אופי בפרקים מסויימים בהם נטה להיחבא אל הכלים, והצטייר ככזה שעושה את העבודה אבל לא הרבה יותר מזה, למרות שעבד ללא הפסקה לכל אורך הערב. די במפתיע הוא עלה באחד הקטעים לקדמת הבמה ונתן קולו בשירת בלדה. השירה שלו אמנם לא הציגה זמר מיומן, אבל בהחלט הציגה כשרון שירה שכנראה לא פותח למלוא הפוטנציאל שלו במשך השנים. רוקר התגלה כבעל טעם טוב גם פה, כאשר לא שר את הבלדה בצורה רומנטית אלא בצורה ישירה כאשר הניואנסים המצויינים שלו היו החלק המעניין יותר של השירה, יותר מאשר הצד הטכני בו הוא פחות בקיא. רוקר קינח בריקוד קצר נוסח קאב קאלוויי שהקהל המופתע לא הבחין בו מספיק מהר. האיש בן ה 75 יכול ללמד כמה דברים אודות ריקוד גם יאנוקות צעירות.
הבאסיסט הנמרץ לאונהארט גם הוא ניגש לבצע קטע שירה כשהוא מלווה עצמו עם הבאס. לאונהרט אמנם לא זמר מי יודע מה, אבל כשהוא מלווה עצמו עם הבאס הוא מנצל את היכולת לנגן ולשיר ביחד בשביל להוסיף ליקים לשירה שמשתלבים יחד, מה גם שיש לו מה להציע כיוצר בקטע שכזה, והוא ממש לא נופל ככותב מסונגסטרים שהקריירה שלהם מבוססת על הפולקלור. מילות השיר שלו מצחיקות למדי, אלא שהקהל הישראלי לא מתמסר בקלות להומור שכזה קליל ומתפרס. הקהל הישראלי בנוי יותר לבדיחות קצרות שמגיעות לשיא (כמו הבדיחה הישראלית המפורסמת "תעבירי את הסטייק, פרה" וכדומה) מאשר לשיר הומוריסטי קליל שנמתח על פני ארבע דקות, ככה שבתום השיר לא ידע הבאסיסט למה לצפות, וכשקיבל תשואות סוערות הוא די נרגע ואפילו הצדיע לקהל. הקהל אולי לא נמשך באופן יוצא דופן להומור של הבאסיסט, אבל ידע להעריך את הכישורים הרומנטיים של המוזיקאי. מעבר לכך, לאונהרט עבד קשה מאוד בכל הערב וסיפק השראה טובה ללהקה עם יכולות הסווינג שלו, שזה הדבר החשוב באמת, ואף הפליא בכמות הסולואים שלו.
רד האלווי הסקסופוניסט הותיק בקטע מסויים יכול למשוך את הלהקה כולה להגברת הקצב עוד ועוד באמצעות הסקסופון. בקטע אחר הוא יכול לתת סולו מלא אלתורים על מקצב קבוע. גם לו נראה היה כי חסר יותר סדר בביצוע הסטנדרטים בשביל שימצה את יכולתו טוב יותר. רד האלווי הכין הפתעה כשניגש לבצע שירת בלוז. השירה שלו בסגנון ג'ימי ראשינג האגדי התאימה מאוד לאווירת הסווינג, הוא נתן לקהל להצטרף בשירה וכפיים אבל הקהל רצה לסחוט עוד מהאמנים והפסיק עם הכפיים אחרי דקה או שתיים.
וכאן מגיע הזמן לציין את וורן ואשה. מדובר באחד הסולנים הטובים ביותר בעולם. כשואשה מגיע לנגן ההשראה מייד נהיית טובה יותר. החצוצרה שלו מצטיינת בצליל ייחודי ומלא סמכותיות, ובאלתורים עם אופי טוב. נראה כי כמה שואשה מנגן זה לא מספיק , כל אימת שניגן, כל אימת שהחצוצרה שלו החלה להוציא החוצה את הג'אז, היו אלו הרגעים הטובים ביותר של הערב. כשירד מהבמה התקווה הגדולה היה שיחזור בהקדם. לואשה יש נטייה טובה להשתייך יותר לבית הספר של שנות העשרים מאשר הסווינג היותר מאוחר, וההנאה ממנו היתה במנות גדולות.
לצידו מגיע אואן כריסטופר, הקלרינטיסט בן ה 33 שגם הוא שייך לבית הספר של שנות העשרים יותר מאשר לסווינג שבא לאחר מכן. כריסטופר היה אולי המאלתר הטוב ביותר של הערב, לצד פיצרלי, אלא שמאחר והוא מאלתר את המוזיקה "ישירות" הכימייה שלו עם הקהל היתה פחותה, כאשר הקהל חיפש את הנגנים עם הסמכותיות בצליל. כריסטופר מזכיר מעט את ג'וני דודס הגדול, ונראה שאילו היה יותר סדר בביצוע הסטנדרטים, כריסטופר עצמו היה יכול להינות יותר מההופעה. ההופעה הלכה לכיוון הוירטואוזיות בעוד שאילו היתה הולכת לכיוון הסווינג והבלוז וכריסטופר היה מקבל השראה טובה, הוא היה עשוי להוביל לשיאים, מאחר ונראה כי בהשראה טובה הוא אחד הטובים בעולם. הסולואים שלו, כמו גם שיתוף הפעולה עם ואשה והאחרים בהתחברות לסווינג בכמה וכמה מקרים היו מהטובים שברגעי הערב.
הכנר הכשרוני אהרון ווינשטיין הצעיר בן ה 21 היה הפתעה טובה. גם הוא סבל מבעיית הסולנים שלא היה אירגון מספיק בביצוע הסטנדרטים, מהסיבה שחופש יתר לא טוב עבורו. ווינשטיין כצפוי היה טכני מאוד, אלא שהטכניקה שלו כל כך טובה שהוא היווה אטרקציה בפעמים בהן ניגן, הוא הציג ניצוצות כישרון גדולות ורגעים של מוזיקה שיש בה מסורת לצד חדשנות. כשווינשטיין לא התמזמז יותר מידי עם טכניקה, הוא מצא עצמו מנגן ג'אז טוב.