החלק הראשון של סדרת הכתבות התחיל להגדיר מושגים בסיסיים כמו אמנות ותרבות אבל לא סיים. הנושא של הסיפור המקראי של קין והבל מראה לנו את הגדרת התרבות והאמנות. תרבות היא אוסף של ערכים בחברה או בקבוצה מסויימת והצורה שבה הם מבוצעים. לכל פרט בתרבות יש השפעה על התרבות, אבל האוסף הוא זה החזק מכל פרט ושמייצר את התרבות עד כדי קולוסאליות כזו שהפרט בתוך התרבות נראה כבעל השפעה קטנה. במקרה של קין והבל, לשניים היו תרבויות זרות זו לזו, וכל אחד מהם פיתח את התרבות בצורה שלו. אין לנו מידע רב על הצורה שבה זה התבצע, אם כי יש לנו מידע על הטעם הרע של קין והטעם הטוב של הבל.
התרבות המערבית היא כדוגמא, מבחינה מסויימת אפשר להסתכל עליה כאוסף של פרטים, אוסף של מדינות ואיזורים שבהם התרבות שונה מאחד לשני, למשל צרפת וגרמניה. אבל בשביל להשתייך ממש ולא בצורה מזוייפת ישנם מספר אלמנטים שיש עליהם להתקיים גם בצרפת וגם בגרמניה. מהבחינה הזאת התרבות המערבית מוכלת בתוך הפרטים שלה, כי כל אחד מהם חייב להכיל משהו מינימלי בשביל להשתייך. כל נתין של התרבות המערבית אם כן מכיל אותה, אבל מוכל בתוך הקולוסאליות של התרבות המערבית.
אחרי שמבינים מהי תרבות קל להבין מהי אמנות. בסיפור קין והבל רואים ששני הגיבורים של הסיפור, קין והבל, שניהם ביצעו בחירה. אמנות היא מייצג של תרבות. במקום שתרבות תתחיל להתאר את עצמה ולספר על עצמה, האמנות היא איזשהו מייצג שמלמד על התרבות. באמנות יש מהליבה הקשה של התרבות. ישנן אמנויות שמייצגות פחות טוב את התרבות. קין לא בחר טוב. לקין היה טעם רע וזה התבטא בתרבות שלו עצמה שהובילה אותו לקנא ולהרוג. הבחירה היא אם כן חלק באמנות, אמן בעצם אינו יכול להציג מיצג מלא של התרבות, ולכן עליו לבחור כמו קין והבל. המטרה שלו צריכה להיות למצוא תרכיז שייצג נאמנה את הדברים האיכותיים ביותר בתרבות שלו.
בג'אז למשל, אפשר להסתכל על שנות העשרים. היו מלחינים קלאסיים שנגעו בג'אז, כמו סטרווינסקי, היו מלחינים קלאסיים פופולאריים כמו ברלין שנגעו בג'אז, היו להקות מתוקות כמו זו של פול וויטמן, ולהקות מתוקות-חמות כמו הניו-אורלינס רית'ם קינגס, והיו להקות חמות כמו זו של דיוק אלינגטון ולהקות חמות-ניו-אורלינס כמו זו של קינג אוליבר, והיו אמני בלוז ואמני כנסיות שנגעו בג'אז ועוד. כל אחד מהזרמים הללו הציג את הבחירה שלו לתרבות הג'אז הקולוסלית של התקופה. כמובן שהבחירה הטובה ביותר שמוצאת את הליבה החמה היא הבחירה של הג'אז החם, האמנים שם הבינו את תרבות הג'אז והיה להם את הטעם הטוב ביותר לפתח אותה. האחרים הביאו נקודות מבט שונות מעניינות כשלעצמן אבל הליבה היתה בג'אז החם.
בתקופת הסווינג החלוקה היתה מעודנת יותר, הזרמים החשובים של תרבות הג'אז היו הסווינג והסוויט, כשהסווינג היה הליבה החשובה. הפוסט-בופ שפרץ היה דבר חדש, דור חדש של ג'אז והיה הליבה החשובה, כלצידו זרם הקול ג'אז הפחות בחשיבותו. הפרי ג'אז ולאחריו הפיוז'ן פרצו והציגו בעצם רעיונות דומים. מאז שנות השישים אין למעשה רעיונות חדשים בג'אז והסגנונות הנוצרים הם עידון של דברים קיימים או משחק של דברים קיימים בלי חדשנות או יצירתיות מהותית, למעט אולי זרם הקלאסיפיקציה של הג'אז שמעניק התחדשות אופטימית לג'אז.
אם כן בכל תקופה יש בחירה של האמנים בחלק של האמנות שהם רוצים להציג. לאורך התקופות רמת האמנות של האמנים מושפעת מאוד מהבחירה שלהם. הללו שבחירתם טובה היו גם בעלי רמה אמנותית טובה מהאחרים, בדיוק כפי שלהבל היתה רמה אמנותית גבוהה מלקין. (המשך יבוא)