כמדי שנה פורבס מפרסמים את רשימת עשרת הגדולים. אתר CBC של קנדה הקדיש לרשימה כתבה קצרה. דייב מתיוס הדרום אפריקאי סוגר את הרשימה, האבנים המתגלגלות הבריטים פותחים אותה, סלין דיון וניקלבק הקנדים תופסים מקומות 7 ו-9 בהתאמה. השאר אמריקאים מהסוג הארצות-הבריתי. ויש אפילו שתי יהודיות ברברה סטרייסנד כהלכה ומדונה העוסקת בקבלה. סטרייסנד מצטיינת בכך שעשתה את הרווחים ממספר מצומצם יחסי של הופעות, כעשרים הופעות במהלך השנה שילשלו לכיסה סכום נאה של 95.8 מליון דולר מוסר האתר הקנדי. הרשימה מראה מגמה מתחדשת בעולם המוזיקה הפופולארית.
מבט קצר מבהיר שהרשימה די לבנה, אמנם יש בלהקה של דייב מתיוס כמה שחורים אבל בגדול יש מגמה לבנה, אין לטינים, אין מהגרים מארצות העולם השלישי, וכדומה. מוזיקת הקאונטרי מיוצגת ע"י לא פחות משלושה נציגים, במקומות 2 3 ו-6. בנוסף הרוק כבד של בון ג'ובי לצד הרוק הפחות כבד של האבנים המתגלגלות גם הם מדברים לקהל ייחודי. חלק מהעניין הוא שהקהל הייחודי הוא קהל נאמן הרבה יותר מאשר הקהל שרבים מאמני הפופ הישיר שמנסים לקלוע ללהיט חד-פעמי קליט ונעלמים אחרי זמן קצר זוכים לקבל. להקות המבוססות על צליל ייחודי ולאורך זמן, מסרים ברורים ויחסים עם קהל בהופעות ענק, ומסורת נחשקות יותר בהופעות חיות. אמנם מדונה וסלין דיון יכולות להיות מייצגי הפופ, אבל זהו ייצוג קטן יחסית ברשימה, מה גם שלמדונה יש בכל זאת תדמית יציבה ומסרים יציבים לאורך שנים, מה שהפך את מסע ההופעות האחרון שלה לריווחי מאחר וגם לה יש קהל נאמן. מה שמשקף את המגמה של ההופעות אם כן, הוא שאנשים רוצים לראות הופעות שמדברות אליהם באופן אישי ואל חבריהם והקהילה שלהם או משהו שהם מזדהים איתו, יותר מאשר ללכת להופעה של משהו קליט-אוניברסלית או משהו שעושה באז גדול אבל לא מחבר אותם לעצמם ולמה שהם רוצים שהאמנים ישמיעו עבורם.