פסטיבל הג'אז ה-21 של אילת פרסם את התוכנייה המלאה שלו. הפסטיבל עומד בסימן האקלקטיות ובסימן האקזוטיות וההתמצאות בחומר שיוצג היא כזאת. מצד אחד זה מאפשר ייצוג לכל מיני נישות מוזיקליות ומצד שני לא יהיה קל למצוא ג'אז טהור בפסטיבל הזה. הג'אז המוצג בפסטיבל הוא בעצם יכול לכלול כל מי שמנגן מוזיקה ויש לו ידע בתאוריה קלאסית ורצון לעשות משהו שנשמע אקזוטי יכול להחשב לג'אז על פי הגדרה זאת ואכן המילה "ג'אז בין זמננו" שמתאר אתר הפסטיבל את הפסטיבל היא בעצם מה שמסתיר את המילה אקזוטיות שהיא מילת המפתח של הפסטיבל והמאפיין החזק ביותר שלו. זו לא הפעם הראשונה של הפסטיבל בכיוון הזה, ולמעשה חובבי האקזוטיות ימצאו עצמם מול אחד מהפסטיבלים, לפחות על הנייר, המעניינים בתחום הזה.
הפסטיבל של תל אביב שמלפני כמחצית השנה יחסית שמרני למה שצפוי בפסטיבל של אילת, אלא שבאילת יש יותר אופי לרשימת האמנים המוזמנים מה שצפוי להביא לפחות ירידות ועליות ברמה לעומת הפסטיבל בתל אביב, היקף המופעים הוא גדול פי 3 מתל אביב והאומנים לפחות על הנייר הם ליגה גבוהה יותר. ובכל זאת יש אופי לרשימה על אף המגוון ועל אף האקזוטיות נראה כי הפעם נמצאה נוסחה מסויימת לפסטיבל שסביר להניח שאם תצליח תבוצע גם בפסטיבלים הקטנים יותר של גבעתים תל-אביב וירושלים.
הפסטיבל בירושלים די בחיתולים שלו ומלא בעיות, האמנים המשתתפים מנצלים את ההגעה לירושלים בשביל לעשות גיחות למקומות אחרים בארץ ולהופיע עם אותו חומר ובכך לפגום בבלעדיות של פסטיבל ירושלים, ועוד כל מיני טעויות כאלו שפסטיבל מנוסה לא היה מרשה שיקרו. עכב כך הפסטיבל די סובל מתדמית לא טובה של פסטיבל פראייר. לעומתו פסטיבל תל אביב הוא בדיוק ההיפך ומציג משמעת ברזל שבה המוזיקאים צריכים לנגן לפי החליל של המנהלים האמנותיים שמארגנים את המסיבה. הפסטיבל באילת מהבחינה הזאת מוכיח שהוא ליגה עליונה יותר, לאמנים יש את החופש לעשות מה שהם רוצים מצד אחד ומצד שני זה לא הופך את הפסטיבל לפראייר.
התוכניה של הפסטיבל פורסמה מאוחר מידי מכדי שאני אוכל להספיק לאסוף חומר על כל ההרכבים ולכתוב בצורה שתשביע רצון ולפרסם בזמן. הפרסום של 6 שבועות לפני אינו זמן מספיק, להכין כתבה מפורטת על הרכבים כאלו לוקח שבוע ימים למי שלא מכיר את רוב ההרכבים כמוני, ועבור מי שעסוק גם בדברים אחרים זה יכול לקחת לפחות לי גם שבועיים או שלושה אם לא יותר. ואז אני הייתי מפרסם פחות משבועיים לפני, וזה מאבד את כל הערך שלו בפורמט האנטרנטי שבו לוקח למעלה משבוע עד שמנועי החיפוש סורקים בצורה משביעת רצון את הכתבות.לכן אני לא אכתוב כתבת הכנה מפורטת, במקום זה אכתוב בקצרה על כמה מהדברים שכדאי אולי להסתכל עליהם. מקרב ששת הרביעיות, 3 ישראליות ו 3 זרות בולט רעיון הרביעיה מבוססת כלי נשיפה , קלידים, כלי מיתר, ותופים שמוצג ע"י 5 מבין 6 הרביעיות, כשהרביעיה שונה היא דווקא הישראלית רביעיית "המועדון החם של ישראל" שתציג רביעיית כלי מיתר אקוסטית בסגנון צועני. מבין שאר הרביעיות הללו של כריס פוטר וג'ואי דה פרנצסקו נטולות באס ומשתמשות בגיטרה במשבצת של כלי המיתר, דבר שהופך לפופולארי לאחרונה הוא השמטת הבאס בהרכבי רביעייה בשביל להתמקד בצליל והדבר מיוצג ע"י שני ההרכבים הללו. שלושת ההרכבים האחרים משתמשים בבאס ולא בגיטרה. חמש מבין ההרכבים משתמשים בסקסופון ככלי הנשיפה המוביל ורק ההרכב של תומס סטנקו משתמש בחצוצרה.
מבין הרכבי ההוקרה למוזיקאים אפשר למנות את החמישייה של רוני הולן למתופף טוני ויליאמס, חמישית "גוד מורגן" לחצוצרן לי מורגן, קונרד הרוויג לג'ון קולטריין ופסגת הסקסופונים גם הם במחווה לקולטריין. הפסטיבל הוא גן עדן לחובבי סקסופון עם ראווי קולטריין הבן של ב"פסגת הסקסופונים" לצד ג'ו לובאנו ודייב ליבמן. אבל דווקא ההרכבים הישראלים שמעניינים אותי בעיקר הם "שישיית חגיגה", "חמישיית מאיר בן מיכאל", ו"אנסמבל שם טוב לוי", ומבין להקות החו"ל בירלי לגרין, ווינה ארט אורצסטרה ,תומס סטנקו, וג'ואי דה פרנצסקו. וזה לא כהמלצה אלא כבחירה שלי, הפסטיבל צריך להתייחס אליו כמו תפריט אקזוטי שבו בוחרים כל מיני דברים שלכל אחד יש טעם אחר אבל אף אחד מהם לא סופר-מזין, כלומר מה שלטעמי מעניין סביר להניח יהיה שונה לחלוטין ממה שלמישהו אחר מהסיבה של האקזוטיות. יש מספר קטן של הופעות עם פוטנציאל "התפוצצות" למשהו גדול, אבל סביר להניל שיהיה ג'אז טוב במינונים סבירים ולא יותר מזה מהסיבה שזה פחות או יותר מה שקורה בעולם האקזוטיקה, בשביל להנות מהפסטיבל צריך לבחור כל יום ב 2-3 מופעים ולהינות כמכלול יותר מאשר כביצוע יוצע דופן של הופעה אחת ספציפית או שניים.מהסיבה הזאת רק רשמתי בקצרה על כמה מההרכבים משום שכל אחד צריך לבחור בעצמו למה הוא הולך בפסטיבל אקזוטי, באקזוטיות הרעיון הוא לאו דווקא למצוא מוזיקה שמפליאה באנטנסיביות אלא למצוא הרבה דברים שנשמעים חיצונית שונים, כמו גלידה עם הרבה טעמים. ואני מפנה את הקוראים לקרוא באתר הפסטיבל ולהתרשם ולבחור בעצמם.
מצד אחד טוב שפסטיבל אילת הולך על קו מעניין שתורם לפסטיבל בקולקטיביות שלו, ומעניק לו אופי, אמנם אקזוטי אבל אופי, אבל אולי היה טוב יותר אם היו מביאים גם מספר הופעות יותר ג'אזיות עם לפחות הרכב אפריקאי-אמריקאי אחד. כמו הפסטיבל בתל אביב, יש דחיקה של האפריקאים-אמריקאים מהמוזיקה שהם עצמם המציאו, ייתכן שהם כבר לא מושכים עניין במיוחד בתקופת האקזוטיות של ימינו, מהסיבה שהם נשמעים אותנטים מכדי להשמע אקזוטיים. גם הפנייה להשפעות אפריקאיות ואורינטליות וכל הנושא של סצנת המרפסות מסתבר שזה לא ממש מסייע לאמני הג'אז האפריקאים-אמריקאים להתנחל בלבבותיהם של אוהדי הג'אז המודרני-אקזוטי, ולפחות בישראל אנחנו רואים עד כמה נדיר למצוא אותם ועד כמה במשחק של האקזוטיות הם סובלים מהחסרון שציינתי קודם שהם-הם הג'אז עצמו ואילו "מארגני המסיבות" של ימינו לפחות בישראל רוצים משהו שלא נשמע כמו ג'אז מסורתי.