הייקו בלוז – דוד פרץ

בעולם שאנחנו מצויים בו כיום, ואני מדבר כמובן על עולם המוזיקה, יש ציפייה בכל רגע שמשהו גדול יפרוץ. יש הרבה אקלקטיות, לצד כמויות עצומות של אקזוטיות והרבה מאוד רעיונות שמוזיקאים מנסים ליישם בניגוד לזרמים מרכזיים, מוזיקאים שפעמים רבות אמנם אינם מחדשים הרבה על מה שהיה לפניהם, אבל בעצם בעת הביצוע שלהם הם נותנים נקודת מבט שיכולה היתה להיות פורצת דרך במצב מסויים. אי לכך האלבום שציפיתי לו מזה זמן מה הוא דווקא האלבום של דוד פרץ. כל העדויות אמרו לפני כן שזה הולך להיות מעניין. "שמעת על דוד פרץ?" אמר לי מישהו לפני כמה חודשים. "הוא הולך להופיע בסופ"ש במרתף בחיפה.". "הוא מתעסק עם בלוז ומרצה על בלוז, אני אתפלא אם אתה לא שמעת עליו.". "לא שמעתי עליו." שיקרתי בחיוך. האמת ששמעתי על פרץ לפני כן כשמישהו סיפר שהוא הירצה בחנות מוזיקה על בלוז באיזה מקום דרומי כלשהו. "וואלה כאילו," חשבתי, "אני אוהב בלוז, מוזיקה טובה. הכל טוב ויפה, אבל זה לא אומר שאני מכיר כל מי שקשור במוזיקה הזאת!"

בסופו של דבר הפסדתי את ההופעה ב"מרתף" מסיבות של מרחק ועבודה, אבל השם נכנס לי לראש. לאחר מכן הבנתי שהוא הולך להוציא אלבום, הייקו-בלוז שמו. הייקו זה משהו מהמזרח הרחוק, או בעצם יפני, תרבות המוזיקה שביפן. זו גם לא המוזיקה ששומעים בסרטי קרטה, כזאתי שלצליליה רואים קרטיסטים מכסחים עמים שלמים. הבלוז לעומת זאת הוא המוזיקה הכי מוזרה בעולם, הבלוז יכול להיות חם ולוהט, עם השראה גבוהה וטובה,ויכולות מדהימות גם בהשראה לכיוון הנמוך כי בבלוז החם יש מרקם מאוד צפוף ולוהט וכאשר מרווחים אותו מגיעים לכל הסגנונות האחרים.

זה נכון שבאלבום יש יפן ויש בלוז. אבל המבחן היה כיצד יצא החיבור שהרי באקלקטיות חשוב בעיקר לבחון האם התקבל היתוך או סלט. סלט הוא פחות טוב משום שזה לא מוצר חדש שאפשר להמשיך ולפתח אותו. לעומת זאת אם יש היתוך נוצר משהו חדש, לא תמיד הוא טוב יותר או פחות מהרכיבים שלו, אבל הוא יחידה אחת לטוב ולרע. האלבום של פרץ הצליח לטעמי בנושא הזה בקטע הראשון, "הייקו-בלוז", מתקבלת מוזיקה גבישית למדי שהיא גם הייקו וגם בלוז בהיתוך מלא. הכותרת שלי לאלבום היא מחמאות לפרץ על כך שהצליח ליצר אלבום שיש בו 2 קטעים של פופ איכותי מאוד שנדיר למצוא בפופ הישראלי שכאלו.

השיר הראשון שהוא גם שיר הנושא, "הייקו בלוז" הוא קולע ושופע השראה ורעיונות, והוא בעצם המקום שבו פרץ היתך את ההייקו והבלוז בהצלחה הגדולה ביותר. השירה של פרץ בשיר הזה היא טובה מאוד, המוזיקה קולעת למטרה ואולי אפשר לומר שזה הקטע היחיד שהוא מממש עם שורשים של הייקו ובלוז של פרץ, ושמצליח להגיע לרמה גבוהה. זה לא רק הצליל המצויין של המוזיקה בשיר הזה, זה הרעיונות שבהם פרץ מציג את המוזיקה שלו, מסבך ופותר, כלי הנגינה משתלבים יחד היטב, והשירה של פרץ שאמנם יהיו שאולי יגידו שאינה שונה בהרבה משאר האלבום, במיוחד בקטעים שפרץ נוטה "לרדת" בשירה לכיוון ההשראה הנמוכה, אבל ההבדל הוא משמעותי, פרץ שומר בקטע הזה על האסתטיקה האמיתית של הקטע כפי שהציג אותו מתחילתו ועד סופו: ההייקו-בלוז.

הקטע השני באלבום, "עצוב כמו מים", גם כאן השירה היא טובה מאוד, שירה שוטפת הפעם. זהו קטע יוצא דופן באיכותו , משום שההשראה טובה ובכלל מדובר בשילוב רעיונות מבריק, פרץ בעצם מצליח לשלב את הליקים שלמד מעולם הפולק האקוסטי האמריקאי והבלוז לתוך קונטקסט הפופ הישראלי האיכותי בצורה שמותירה את המאזין פעור פה. שני הקטעים הללו שציינתי, השיר הראשון "הייקו בלוז" והשיר השני "עצוב כמו מים", הם קטעים מהטובים ביותר ששמעתי בפופ הישראלי מזה זמן רב. גם יצירתיות, גם ביצוע טוב, מקוריות, כל הדברים שמצפים לשמוע במוזיקה כזו באים לידי ביטוי היטב. אילו שאר הקטעים היו שומרים על אותה רמה, היה מתקבל אחד האלבומים הטובים והקלאסיים ביותר בהיסטוריית המוזיקה הישראלית. מאחר ושאר הקטעים היו אמנם לא גרועים, אבל פחות טובים בהרבה מהשניים שציינתי, האלבום נשאר בתחום הטוב ולא עולה לכיוון הטוב מאוד או הכמעט טוב מאוד.

אולי זה בגלל שאני אישית סולד מרעיונות של רומנטיקת יתר, כל אחד הרי יש לו את הדעה שלו בסופו של דבר, באיזשהו מקום נראה לי כי אם פרץ היה משחרר את עצמו ב-100% למוזיקה שוטפת ונועזת בקטע השלישי, "יפה כמו שקט", קטע שיש בו רעיונות יפים, והמקוריות בו בולטת, כולל שילוב אלמנטים מוזיקליים מרתקים, קטע שהיה נדרש לא לבזבז יצירה עם פוטנציאל כזה על סיום שיר פושר בביצוע, וללכת על ביצוע נועז יותר, היינו מקבלים משהו הרבה יותר גדול. השיר התחיל סביר אם כי היה מקום לביצוע יותר נועז לטעמי גם בהתחלה, הליקים הממכרים חזרו כאלמנטים גם בשירת הליווי שבהמשך הקטע, אם כי ככל שהשיר התקדם חלה נסיגה בהשראה, ואז הגיע סיום השיר שלא לקח את השיר מעלה מעלה אלא הוריד אותו למטה.

הקטע הרביעי שהוא קטע מלנכוליה, "ניסיתי ונכשלתי", הוא קטע טוב. אמנם פרץ יצא לסולו עם הדוברו שלו שקצת האפיל על שאר השיר, אבל למעט הליריקה המרתקת כשלעצמה, לא היה בקטע הזה שום דבר שגרם לי לחשוב שלפרץ היה רעיון גדול בשיר הזה. פרץ כיפר על זה בתפיסה מרחבית ואנרגטית טובה, הפתיחה היתה דווקא טובה, וזה הפך לבלדה שקטה. אבל אם משהו דיבר אלי בשיר הזה היו אלו המילות דווקא, מילות שיר שמכניסות את המאזין לעולם המרתק של פרץ. הקטע של השירה בשני קולות דווקא היה טוב אך קצר מידי, נראה כי הסולו סלייד שפילח את החלל בסיום בכל זאת היווה אקורד סיום מרשים למלנכוליה הזו.

הקטע החמישי "ללא שם" קטע קצר באורך של 49 שניות לא מחדש שום דבר למעשה, צריך להסתכל עליו בקטע של האלבום כמכלול ולא בפרטנות.

הקטע השישי, "מקום בתוכי" נפתח במה שהופך להיות סימן הפתיחה של פרץ בשירים, ליקים סלייד מבוססי מרחב, שהם הסמל המסחרי של "Dark Was The Night" קטע שהוקלט בשנת 1927 ע"י נגן הגוספל העיוור Blind Willie Johnson ושנכנסו לתודעת הרוק בעבודות של מספר אמנים בשנות השישים ואילך, בראשם Rye Cooder. ההשראה הנמוכה של השירה בקטע בולטת, הנטייה הזו לשיר שורה ובסיומה לרדת קיימת אצל רבים שמושפעים משירת בלוז אקוסטי ישן, במקרה של פרץ הוא מפיל את השירה לתוך הקטע של הלחישה הרומנטית, ובכל זאת בקטע הנ"ל פרץ מצליח להעביר את המסר שלו היטב באמצעות השירה כשהוא מצליח לכפר על הירידה הצפויה בשורות השירה של מי שמושפע מבלוז ישן, כך שמתקבל קטע שעובר מסך.

הקטע השביעי "שמחת עצוב" הוא עוד קטע טוב באלבום, נגינה עם כלי נגינה גבוהים וקלאסיים יותר על בסיס של אותו הקטע של הייקו-בלוז, בעיבוד מחודש ובתצורה אנסטרומנטלית. הקטע הזה שגם הוא קצר הוא מעין מבט נוסף על הקטע הראשון אך שווה ועומד בפני עצמו, ההתייחסות האמיתית היא לא כקטע אלא כחלק מהאלבום כמכלול.

הקטע השמיני "עוד שיר אחד, וזהו" נפתח בשירה של זמרת בשם נועה בביוף, פרץ שוב נופל לרומנטיקה בדומה למה שצויין לגבי הקטע השישי, והקטע בכללותו למרות שהזמרת בהחלט מפגינה איכויות, לא מצליח להתעלות מעל הבינוני.

הקטע התשיעי והאחרון, "היום זה עכשיו", הוא קטע אופטימי הרבה יותר משאר האלבום. נראה כי השיר הזה הוא כמו מועקה שיורדת מהלב, נוסטלגיה, מבט מפוכח, הליריקה אולי הטובה ביותר באלבום, לפחות לטעמי, הקטע לא רע, כשהחצי השני שלו עם כלי הנשיפה שמסיים את האלבום, חותם את האלבום כהמשך אופטימי לקטע השמיני.

בסיכום הכללי אפשר לומר שלפרץ יש פוטנציאל טוב מאוד שהוכח בכמה מהקטעים אך הוא נסחף לפרקים לכיוון יותר מידי רומנטי ומתקתק, דבר שאולי יעניק לו מכירות אבל מוריד מאוד מערכו של האלבום שיכול היה להיות הרבה יותר מעניין לאור הרעיונות הרבים שלפרץ היה להציע. שני הקטעים הראשונים היו מצויינים, פופ איכותי ומלא השראה, ואולי ככה זה באלבום פופ, שני שירים טובים מאוד, קטע מפוספס, עוד שני קטעים טובים ועוד ארבעה קטעים שהם באיזור הבינוני פלוס מינוס, נותנים יחד אלבום שהוא בציון כמעט טוב מאוד (שווה ערך לארבע כוכבים) בתחום הפופ הישראלי כסיכום כללי, פרץ התייחס בהחלט לנושא של האלבום כקונספט אלא שבקטע הזה היו הרבה דברים ורעיונות שונים שעורבבו יחדיו ורק שיר הנושא באמת מהווה הצלחה של הקונספט, שאר הקטעים כשמתחברים לאלבום מציגים יותר את הפאן האישי המקורי של פרץ מאשר הייקו או בלוז.

ברכות לחברת היס-רקורדס, על אלבום שיכול אולי לסמן שינוי בפופ הישראלי ולהפוך אותו ליותר איכותי בעתיד, אם יהיו אמנים נוספים שיקבלו השראה מפרץ לנסות לפרוץ גבולות בעולם הפופ הישראלי ולא לקפוא על השמרים, לחפש מחוזות שיכולים להוסיף למוזיקה. ואני מקווה יותר מזה ששני השירים הטובים של האלבום יושמעו רבות ברדיו כי הם שוברים את האפרוריות של הפופ הישראלי שבדר"כ סובל מרצון של כולם להשמע כאותה הקלישאה, שני השירים הללו עשויים לפתח כיוונים שונים במהותם.